רש"י על הפרשה | פרשת לך לך – וירד העיט

וירד העיט – דוד בן ישי

וירד העיט על הפגרים וישב אתם אברם. וברש"י, רמז שיבא דוד בן ישי לכלותם ואין מניחין אותו מן השמים עד שיבא מלך המשיח.

במקומות רבים מאד רש"י בפירושו לתורה מוסיף על ביאור הפשט, דברים מן המדרשים. בכל מקום כזה מתעורר דיון מה ראה רש"י להוסיף מדרש, כשהמגמה העיקרית של פירושו היא לבאר את הפשט, וכלשונו, ואני לא באתי אלא לפשוטו של מקרא. אמנם כאן, ברורה לגמרי ההזדקקות של רש"י לרמז העולה מן הפסוק, רמז המלמד על אירועים גדולים שיתרחשו בעתיד. הרי הפרשה הזו, פרשת ברית בין הבתרים, עסוקה בהעמדת ברית בין הקב"ה לאברם ולישראל לדורות עולם, וכל פרט בפרשה כאן שייך למעמקי הברית הזו, וממילא אין שום מקום שהתורה תעסוק בפרט הטכני, שאברהם היה צריך להשיב משם את העיט, שלא יאכל את בשר הבהמות.

אמנם, יש לעורר ולשאול מהו הרמז שמתאים להביא כביאור לעניין העיט הבא לאכול את הבהמות, ועבודתו של אברם לסלקו משם. ובפשטות היה נראה לומר שהעיט רומז למישהו שבא לאיים על הברית ומנסה להפר ולבטל אותה, ותפקידו של אברהם הוא לסלק את המפריעים הללו. ויש טעם והבנה לביאור הזה, שהרי כמה וכמה אומות הצרו לישראל, וכמה נאה להבין שזכותו של אברהם מסלקתם. הרמב"ן פירש בדומה לזה וכתב, נרמז לו כי יבאו העמים לבטל הקרבנות וזרע אברהם יבריחום. וביאורו של הרמב"ן מיוסד על זה שהבהמות שהעמיד אברהם בברית רומזות על הקרבנות. ולכאורה פלא הוא שרש"י ביאר שהעיט הוא דוד בן ישי, והא בא לסלק את האומות המצרים לישראל. קשה גם להבין מדוע סילוקו של דוד הוא חלק בלתי נפרד מתפקיד אברהם, כשלכאורה אברהם ודוד שייכים שניהם לאותו הצד, לברית של ישראל עם ה'. יש להתבונן גם מדוע העיט, שהוא עוף טורף, מסמל כאן את דוד המלך.

ונראה שבדברי רש"י נמצא עומק נפלא בהבנת הפרשה כולה. שהרי העמדת בתרי הבהמות, נתבארה ברש"י בשתי דרכים, כלשונו, ויבתר אותם - חילק כל אחד לשני חלקים. ואין המקרא יוצא מידי פשוטו, לפי שהיה כורת ברית עמו לשמור הבטחתו להוריש לבניו את הארץ, ודרך כורתי ברית לחלק בהמה ולעבור בין בתריה, אף כאן תנור עשן ולפיד אש אשר עבר בין הגזרים, הוא שלוחו של שכינה, שהוא אש. אמנם הוסיף רש"י לפרש, ואת הציפור לא בתר - לפי שהאומות עכו"ם נמשלו לפרים ואילים ושעירים, שנאמר, סבבוני פרים רבים, ואומר, והאיל אשר ראית בעל הקרניים מלכי מדי ופרס, ואומר, והצפיר והשעיר מלך יון. וישראל נמשלו לבני יונה שנאמר, יונתי בחגווי הסלע, לפיכך בתר הבהמות רמז על העכו"ם שיהיו כלין והולכין, ואת הציפור לא בתר - רמז שיהיו ישראל קיימין לעולם . הרי פרשה זו רומזת גם לגליות שיגלו ישראל, ולרעות שיעשו להם אומות העולם. ועל כרחנו למדנו שנוכחות האומות בתולדות ישראל היא חלק בלתי נפרד מתפקידם וייעודם של ישראל, לעמוד מול אויביהם ושונאיהם, ולהעמיד את כנסת ישראל בקדושתה ובחיבורה לה'.

ונראה שתפקיד זה הוא מהותי בייעודו של עם ישראל, ושורש העניין הוא בשאלת אברהם, במה אדע כי אירשנה, במה יזכו ישראל בארצם? ועומק כוונתו של אברהם, מה היא הזכות שמכוחה יזכו ישראל לכבוש את ארץ ישראל, ולקיים בה את חיי הברית עם ה'? וברית בין הבתרים באה להשיב לאברהם על השאלה הזו, ועיקר נקודת התשובה הוא הפסוק, ידוע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם, ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה. המילים ידוע תדע, נועדו כדי ללמד שכאן נמצאת התשובה לשאלת במה אדע. ועומק התשובה הוא שישראל צריכים ללחום ולשלם מחירים בעד תפקידם, ורק בכח העמידה שלהם במלחמות, יש להם זכות לקבל את הברית.

ההיסטוריה היהודית הובילה לגלויות נוספות מלבד גלות מצרים, ועניינם הכללי של כל הגלויות הוא אחד, מלחמת הרוע בטוב, ומלחמת האומות בישראל המייצגים את הקדושה בעולם. מכך הבין רש"י שמסתברא מילתא שלכל הגלויות יש זכר וביטוי בפרשה זו. לכן ראה בביתור הבהמות סימן לכך שהאומות יהיו כלין והולכין, ואילו ישראל שנמשלו לציפור קיימין לעולם.

ניצחונם של ישראל על אומות העולם הוא ייעודה ושליחותה של מלכות בית דוד, שראשיתה בדוד המלך, ואחריתה במלך המשיח. דוד המלך פועל ועושה כדי להשמיד את המלכויות של שונאי ישראל, ואם היה דוד מצליח לעשות זאת בימיו, היה זה סיום התפקיד של עם ישראל. אלא שאם השליחות הזו היתה מצליחה לפני שכילו והשלימו את מלאכתם ועבודתם בעולם, היתה המגמה האלוקית של הברית מצליחה באופן חלקי בלבד.

אברהם הוא זה שהושם כאחראי על השלמתו של הייעוד השלם, לתקן עולם במלכות שדי. הוא זה שעליו בנויה האומה הישראלית, הדבקה בה', ומתקנת את העולם בדרכו. זו הסיבה שהוא זה שמשיב את העיט מעל הפגרים. מכוחו הוגבל כוחו של דוד לכלות את אומות העולם, עד שיתוקן העולם בשלמות. זרעו של דוד, משיח צדקנו, יעמוד להשלים את המלאכה שהתחיל בה דוד, כשהגיע כבר הזמן הראוי בשלימות לעניין הזה.

מקורות:

בראשית ט"ו ח'-ט"ו, רש"י ורמב"ן שם ט"ו י"א, רש"י שם ט"ו י', רש"י בראשית ג' ח', תהילים כ"ב י"ג, דניאל ח' כ'-כ"א, שיר השירים ב' י"ד, נוסח עלינו לשבח.