בשו"ע נתבאר המנהג שלא להניח תפילין בשחרית בתשעה באב, ולא להתעטף בטלית, אלא במנחה. וכתב על זה במשנ"ב, כדי להראות נחמה באבלנו בו ביום. ונראה שזה גם הטעם שנוהגים לקום מהארץ בחצות היום, ולשבת על כסא. גם המנהג שהביא הרמ"א שאומרים נחם בתפילה רק במנחה, משום שיש קפידא להראות צד של נחמה באבלנו מחצות היום ואילך. ברצוננו לעמוד על חשיבות העניין שהנחמה מגיעה עוד בעיצומו של יום. ומה אכפת אם נקבל תנחומים רק במוצאי ת"ב?
ובאמת עניין האבלות בת"ב והנחמה לאחריו צריך ביאור, שהרי לא אירע שום דבר בבוא חודש אב שבגללו נתחיל להתאבל, ולא אירע משהו מיוחד במוצאי ת"ב שיש בו כדי להתנחם. ומהו שתקנו אבלות בת"ב, ונחמה לאחריו? וכבר הורו רבותינו להפטיר בשבע נבואות של נחמה אחרי ת"ב.
והאמת, שגם האבלות וגם הנחמה, שניהם מתייחסים לאותו מצב כללי, שכאמור איננו משתנה לרעה בהגיע תשעה באב, ואיננו משתנה לטובה לאחריו. על כרחנו, המצב הרגיל שבו חיים ישראל בגלות שנים כה רבות, יש בו די כדי להתאבל מרה על החורבן, ויש בו גם כדי להתנחם.
האבלות נובעת מההשוואה בין מצבם של ישראל, התורה והקב"ה כיום, ומצבם בזמן הגילוי וההארה. כאשר האדם בוחן בתוך עצמו האם העולם שלנו מתאים לצורה הנכונה והראויה של הדברים, הוא מוצא בליבו זעקה גדולה ומרה. מקווה ישראל מושיעו בעת צרה, למה תהיה כגר בארץ וכאורח נטה ללון. למה תהיה כאיש נדהם, כגיבור לא יוכל להושיע. הזאת העיר שיאמרו כלילת יופי, משוש לכל הארץ. למה לנצח תשכחנו, תעזבנו לאורך ימים. כשמתעוררים לזעקה הזו, העולה מדורות של יהודים נאמנים, חכמי ישראל וקדושיו, כמו גם אנשים ונשים פשוטים, שדבקו באמונתם בכל כח, וזעקו זעקה אילמת על היעלמות השכינה ועל החורבנות שפקדו את ישראל, הלב מסרב להאמין שאפשר לנהל כך את חיי היהדות במשך דורות.
אבל תשעה באב, עם המסר החריף שלו, אינו אלא צד של התמונה. כשאנו משווים את מצבנו למקור, לאופן שבו הדברים צריכים להיות, מצבנו הוא אכן נורא, וכמו שהביאו הפוסקים, הולכים על הקברות בת"ב, לומר שאנו חשובים כמתים. אבל מאידך, מעולם לא ראו יהודים כך את מצבם. למרות הגלות, החושך והמרחק, לא היה להם ספק שאהבת ה' אליהם חיה וקיימת. השכינה הקדושה פועמת בתוכנו, גם אם בדרך נעלמת שצריך התבוננות ואמונה כדי להבחין בזה. אנחנו שמחים בחגים על הבחירה שנבחרנו, ועל שם ה' שנקרא עלינו, מרגישים קרובים אליו ואהובים על ידו.
ודבר זה ברור לנו לגמרי, שבעומק המציאות לא פחתה אהבת ה' אלינו, וגם הערך והחשיבות שיש לעבודתנו לפניו. הבהירות הזו, היא סוד הדבקות שלנו בה', גם אם אין לנו דרך להסביר את המציאות הנראית לעינינו, שהיא חשוכה וכואבת עד מאד. חובה גמורה יש לנו להראות נחמה בתשעה באב עצמו, כדי שיהיה ברור שהציור הקודר שאנו מתארים, אינו כל התמונה, ויש צד נוסף למציאות.
זאת ועוד, ברור לנו באמונתנו, שכל התהליכים העוברים עלינו, שחלקם הם ביטוי מר של הגלות, החושך והמרחק, הם גם הדרך שה' מוליך כדי לקרבנו לגאולה ולתיקון שלם. באחד מפסוקי הנחמה אומר הנביא ישעיהו, אז יבקע כשחר אורך. השחר מופיע כאן כמשל. בלילה השמש נעלמת, והחושך מכסה ארץ. אבל ברור לכולם שבמשך כל שעות הלילה השמש עושה את דרכה, מתחת לפני השטח, בדרך אל הבוקר. כשמאיר השחר אין זה חידוש, אלא תוצאה ברורה של המהלך שנעשה כל הלילה. גם המילה יבקע מוליכה להבנה הזו. הבקיעה היא יציאה החוצה של דברים שמתרחשים בפנים. המתבונן בביצה במשך הדגירה, לא יוכל לראות שום שינוי, עד לרגע הבקיעה של האפרוח מקליפת הביצה. אבל ברור שיציאת האפרוח היא סיומו של תהליך שנמשך כל העת. גם גאולתם של ישראל לא תגיע כמשהו חדש, שיאיר ברגע אחד, אלא תצמח מתוך המציאות שלנו, ומתוך חשכת הגלות. זוהי הנחמה שלנו, ההכרה שאנו הולכים כל הזמן אל הגאולה.
בוודאי ראויים הדברים להיאמר, כאשר מתנהלים תהליכים, שיש בהם צד גלוי של בניין ופריחה, התחזקות היהדות הנאמנה לה', וחיזוק אחיזתה בארה"ק. למרות שכל זה מעורב בצדדי חושך קשים, אין לבטל את ערכו של חלק הכוס המלא. למרות שאין לנו פרשנות נבואית של האירועים, ואיננו יודעים להצביע על אתחלתא דגאולה, מ"מ וודאי שיש בתהליכים הללו חיזוק גדול לנחמתנו.
מקורות:
שו"ע או"ח סי' תקנ"ה סעיף א', משנ"ב שם ס"ק ג', שם סי' תקנ"ט סעיף ג', תקנ"ז סעיף א' בהגה"ה, ירמיהו י"ד ח'-ט', איכה ב' ט"ו, שם ה' כ"א, שו"ע או"ח תקנ"ט סעיף י' ובמשנ"ב ס"ק מ"א, ישעיהו נ"ח ח'.
