באופן שבו התורה שבכתב מדברת על השבת של בורא העולם, היא מעמידה את השבת מיד אחרי ששת ימי בריאת העולם, לפני שהיה בעולם איזשהו חטא או קלקול. חטא אדה"ר, וכל הגזרות והעונשים שחלו על האדם והעולם, מופיעים בתורה בהמשך, ובמבט ראשון אפשר לחשוב שכל אלו אירעו אחרי השבת, והשבת נאמרה בדווקא לפני החטא, כשהמציאות הייתה עדיין שלימה ולא חסרה עדיין כלום. וכן בדין, שהרי בוודאי הקב"ה חפץ בעולם בלי חטא, ובלי סבל וחוסר שלימות.
אמנם חז"ל בחכמתם מעמידים את כל סיפור החטא ועונשו, כחלק מאירועי אותו יום שישי. ואלו דבריהם שם: שתים עשרה שעות הוי היום. שעה ראשונה הוצבר עפרו, וכו', עשירית סרח, אחת עשרה נידון, שתים עשרה נטרד והלך לו. מתבאר שבשעה שהקב"ה התבונן בעולם בשביעות רצון, לא היה העולם מושלם ונקי. היה בו גם את הרע בכל חלקיו, טעות, חטא וסבל.
דברי חכמים אינם צריכים חיזוק, אבל אין להכחיש שתוכן דבריהם עולה בוודאי מהעובדה שהתורה מצווה את השבת לדורות. בכל דור מצווים ישראל לשבות בשבת, ולהצטרף למנוחתו ולשביעות רצונו של ה' מעולמו. אם היינו מעלים על דעתנו שעולמנו כבר אינו ראוי, ובוראו כבר אינו שמח בו, לא היה שום מקום לשבות בשבת, כמו שהוא שובת, אם הוא עצמו כבר שינה את טעמו ודעתו על הבריאה.
ותוכן הדברים, כמבואר בנבואת ישעיהו, מי פעל ועשה, קורא הדורות מראש, אני ה' ראשון, ואת אחרונים אני הוא. הקב"ה הניח כיסוד לעולם את רצונו בטובה וברכה, אני ה' ראשון, והחטא ותוצאותיו אינם יכולים לבטל את תוכניתו שתצא לפועל בסוף הכל, ואת אחרונים אני הוא. כל הדורות, דור שכולו זכאי וגם דור שכולו חייב, משתלבים בתוכנית האלוקית, ואינם סותרים אותה.
גם כשחטא האדם, ונגזרה גזירה על המבול, וה' כתב על עצמו, וינחם ה' כי עשה את האדם בארץ, ויתעצב אל ליבו, ואכן כך גם עשה, ככתוב, וימח את כל היקום אשר על פני האדמה, מאדם עד בהמה עד רמש ועד עוף השמים, וימחו מן הארץ. כל זה אירע בצורה החיצונית של ההנהגה, בבתי בראי שלו. אבל בכל אותם הזמנים הקשים בתוך ליבו היה שלם הקב"ה עם עולמו, והמשיך לקדם את תכניתו הגדולה, דרך איש צדיק תמים, שמצא חן בעיני ה', ובו המשיכה ההנהגה האלוקית.
והטעם שצורת הדברים בפשוטם, בפרשת ויכולו, שהחטא ועונשו לא אירעו אלא אחר השבת, נראה שהתורה לא רצתה להציג בגילוי שהקב"ה שבע רצון מעולם שיש בו חטא. התורה מציגה את המבט הבסיסי שבו חי האדם בעולמנו, שהרע מסב צער לה', ואנחנו מצווים לקדם את רצונו בטוב.
כך נפתחות בפנינו שתי בחינות בהנהגת ה'. האחת, הנוהגת עם בני אדם לפי מידתם. יש בה מעשים טובים ורעים, ושכר ועונש המגיבים להם, והיא הנקראת מידת המשפט. והשניה, היא המסתתרת מאחורי האירועים, ומשתמשת בכולם כדי להוביל את מגמת ההטבה הכללית. כאשר כתב הרמח"ל, שלמרות העניינים הרעים המתרחשים בעולם, שהם היפך מטרת הבריאה, המבין נכון יודע כי כל זה אינו אלא סיבוב מסיבות בדרך עמוק, כולם מתכוונים לנקודת השלמת הבריאה, ובה מסתיימים.
האדם המונח בעולם לעובדה ולשומרה, חי בהכרח בתפיסה הגלויה של המציאות. הוא עומד מול המציאות, מחויב להתבונן בה ולזהות את הטוב והרע, ומחויב להשתדל בכל יכולתו לחזק את הטוב ולהחליש ולבטל את הרע. האדם אינו יכול לעלות לתפיסה הגבוהה של הדברים, וגם אסור לו, שהרי תפקידו הוא לפעול ולשנות, לתקן ולהשפיע. לצורך זאת הוא חייב להיות מוטרד מהרע ומחוסר השלימות. האדם המנסה לחיות מעל השמים, מועל בתפקידו ומשחית את עולמו.
יחד עם זאת, רצה ה' להכניסנו אל פנימיות הדברים, ולאפשר לנו להציץ אל עומק ההנהגה. לכך ניתנה השבת. יום אחד בשבוע אנחנו נקראים, לחבוש את המשקפים האלוקיות, ולהתבונן בעולם מנקודת המבט העליונה. מהנקודה הזו אנו מבינים את הגודל והעומק של מהלכי ההנהגה האלוקית, ושרים: מזמור שיר ליום השבת, כי שמחתני ה' בפעלך, במעשי ידיך ארנן. מכח ההבנה הזו, מתיישבים בליבנו המקרים ההווים בעולם, שבהשקפה ראשונה נראים היפך ההשגחה. בשבת אנו מבינים שפריחתם של רשעים אינה אלא כעשב. מהירה, אבל זמנית וקצרה. ואילו צדיק כתמר יפרח, כארז בלבנון ישגה. כך אנו חותמים את שירתנו בוודאות, להגיד כי ישר ה', צורי, ולא עוולתה בו.
שתי התפיסות הללו, של שבת ושל ימות השבוע, מתאחדות יחדיו כדי ליצור את יחסנו הנכון לעולם. מחד העולם אינו מושלם ואנו מחויבים לעסוק בתיקונו, ומאידך, העולם הוא טוב ויפה, וראוי להשקיע בו ולבנות בו את חיינו.
מקורות:
סנהדרין ל"ח ע"ב, ישעיהו מ"א ד', בראשית ו' ו' וח'-ט', שם ז' כ"ג, ספר דרך ה' ח"ד פ"ד אות א', תהילים מזמור צ"ב.
