ויברך אלוקים את יום השביעי ויקדש אותו, כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא אלוקים לעשות. הראשונים נתקשו במקצת לפרש את עניין הברכה כאן, ומהי המשמעות של ברכה שחלה על יום. הרמב"ן מביא, בשם הגאון רב סעדיה אמרו, שהברכה והקידוש על השומרים, שיהיו מבורכים ומקודשים (ככל הנראה רס"ג התקשה לקבל גם את משמעות הקדושה החלה על יום, ואין זה עניינינו כאן). הרמב"ן עצמו מיאן בפירוש הזה, אין משמע הכתוב שידבר על העתיד. כמו שכתבנו כבר, שהפרשה הזו נכתבה על הקב"ה לבדו, ואין בה עסק עם בני אדם שנצטוו על השבת. ראב"ע כתב לפרש, פירוש ברכה, תוספות טובה. וביום הזה תתחדש בגופות דמות כוח בתולדות, ובנשמות, כוח ההכרה והשכל. המילה 'בתולדות' משמשת בלשונם של הראשונים לעיקרון הסיבתיות. כל אירוע נולד מהנתונים שקדמו לו. כעין הפסוק, מה ילד יום, אלו אירועים ילד היום הבא. משמעות דבריו, שהקב"ה טבע בבריאה מציאות שהנעשה בשבת יהיה מוצלח יותר. מתחדש בגופות בני האדם מעין כח בדרך הטבע, שהעניינים יצליחו יותר, ובנשמות בני אדם מתחדש כח נוסף בהכרה ובשכל. הרמב"ן מגיב על דברי ראב"ע, ודברו בזה נכון למאמינים בו. הרמב"ן מודה שמבחינת ביאור המילים פירושו של ראב"ע הוא טוב. אמנם ההנחה שעליה בנה ראב"ע את פירושו, שיש ברכה מיוחדת בנעשה ביום השבת, איננה ברורה אצל הרמב"ן. האם אכן קיימת במציאות ברכה שכזו?
הרמב"ן עצמו מפרש את ברכת השבת בדיבורים היונקים מתורת הסוד, וה' יעזרנו, לחשוף ולו מעט מכוונת דבריו. כאן כוונתנו להציג ביאור בפשט הכתוב, שנראה מתאים לדברי חז"ל בעניין השבת.
הברכה שבירך ה' את יום השבת, עניינה שיום זה נקבע להיות יום שמחה ושביעות רצון, כעין יום חג. כמו שכבר נתבאר, מהותה של השבת היא כיום חג שחוגג השי"ת על העולם שברא. ונראה מן הפסוק, שהברכה היא שורש העניין. עיקרו של יום השבת הוא יום מבורך, יום חג, ורק מפני שהוא יום מבורך הוא גם יום מקודש. ולכן מתחיל הפסוק בברכה, ומפני שהוא יום מבורך הוא גם יום קדוש.
אמנם כשהתורה מצווה על השבת, מופיעה הקדושה בתחילה, ככתוב, זכור את יום השבת לקדשו. ולא מצאנו בתורה ציוויים בשבת, הנובעים מברכת היום, מפני שעיקר חובתנו בשבת היא לכבד את קדושת היום ולא לחללו במלאכה, אבל הברכה מתייחסת בעיקר אל ה' ולא אלינו. אמנם אין ספק שהברכה מופיעה בשבת גם אצלנו, וכמה הלכות, מדברי קבלה ומדרבנן נוהגים בשבת מצד הברכה.
האחד, הכתוב בנבואת ישעיהו, וקראת לשבת עונג. ולכאורה מצוות העונג נובעת מהיות השבת יום טוב ומבורך. וכך נראה ממה שהביא רש"י מחז"ל, בפירוש המילים – ויברך אלוקים את יום השביעי, ברכו במן, והכוונה שה' דאג שתהיה לישראל במדבר פת לשבת, וזוהי ברכת השבת.
וחידוש נפלא מצאתי בזה בדברי ראב"ע בשירו, כי אשמרה שבת, שם נאמר, רשם בדת הא-ל חוק אל סגניו, בו לערוך לחם פנים בפניו, על כן להתענות בו על פי נבוניו אסור, לבד מיום כיפור עווני. הרי שמצא ראב"ע מקור מן התורה לחובת עונג בשבת ואיסור תענית בו, ממצוות התורה לערוך לחם הפנים מדי שבת. וקשר הדברים לכאורה הוא כך, התורה חייבה לערוך לחם על השולחן אשר לפני ה' מדי שבת, והכוונה שהקב"ה כביכול עורך סעודה ביום זה, מתוך שמחתו בו. והרי השביתה בשבת היא הצטרפות לשביתתו ית' ביום זה. ואם הוא כולל בשביתתו גם סעודה, מסתברא מילתא שגם אנחנו חייבים לכלול בשביתתנו סעודה. ויש לדייק בלשונו של ראב"ע, שהזכיר את החובה לערוך את לחם הפנים, ולא לאוכלו, שהמקור הוא העמדת הלחם לפני ה', ולא אכילתו ע"י הכהנים. ואם כנים דברינו בהבנת דברי ראב"ע, למדנו שורש בתורת משה לדברי ישעיהו בחובת העונג בשבת.
מצאנו גם איסור בקשת צרכים בשבת. והוא בוודאי איסור מדרבנן, ובכל זאת הוא קשור למהותה של השבת, ונובע ממנה, שהיא יום עונג ושביעות רצון, ואין בה מקום לתפילת תחנונים.
וברכת השבת בשבילנו היא ההצטרפות שלנו למבט החיובי על הבריאה, שהוא מבטו של בורא העולם. ובמזמור שיר ליום השבת נאמר, כי שמחתני ה' בפעלך, במעשי ידיך ארנן. ומרן רי"ז הלוי כתב שחלק זה של המזמור הוא השיר על הבריאה כמו שהיא, ובהמשך המזמור אנו מדברים על ההנהגה האלוקית עם בני אדם. ושני הצדדים יחדיו מתחברים ליחס החיובי שלנו אל הבריאה. ואם היחס שלנו אל ההנהגה הוא שלילי, אין זו שמחה שלימה בבריאה.
מקורות:
בראשית ב' ג' וברש"י ראב"ע וברמב"ן, משלי כ"ז א', שמות כ' ז', ישעיהו נ"ח י"ג, זמירות לשבת כי אשמרה שבת, תהילים צ"ב ה', חידושי מרן רי"ז הלוי עה"ת תהילים.
