ידוע הוויכוח בין רבותינו, חכמי תושבע"פ, למינים שכפרו בתושבע"פ, בסדר העבודה. הוויכוח היה בפירוש הכתוב בתורה, בהקטרת הקטורת לפני ולפנים. ולקח מלוא המחתה גחלי אש מעל המזבח מלפני ה', ומלוא חפניו קטורת סמים דקה, והביא מבית לפרוכת. ונתן את הקטורת על האש לפני ה', וכיסה ענן הקטורת את הכפורת אשר על העדות, והביא מבית לפרוכת. הצדוקים למדו שצריך להניח את

איסור אכילה ביום הכיפורים מנוסח בתורה בשני אופנים. הא', הוא מצוות עינוי. האדם מחויב לענות את נפשו, ולגרום לעצמו את הסבל הכרוך באי אכילה ושתיה. הב', מצוות שביתה. השביתה של יוה"כ יתירה על שביתת שבת, בכך שהאדם מחויב לשבות ביוה"כ גם ממלאכה, וגם מאכילה ושתיה. כך נראה מלשון התורה, שבת שבתון הוא לכם, ועיניתם את נפשותיכם, וכך ניסח זאת הרמב"ם,

בפסיקתא דרב כהנא ליום הכיפורים, על הפסוק מקריאת היום, בזאת יבוא אהרן אל הקודש, מסמיך המדרש את המזמור, לדוד ה' אורי וישעי, שאנו נוהגים לאומרו בימים אלו. הטעם למנהגנו הוא מפני שהמילים אורי וישעי נדרשים על ר"ה ויוה"כ, וגם בפסיקתא מגיעים הדברים לדרשה הזו, ובוודאי זהו חלק ממגמת המדרש, ללמד על הישועה הגנוזה ביוה"כ ובכפרת העוונות, וכדרך שכתוב, מחיתי כעב

שנו חכמים, לא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב וכיום הכיפורים. ובהמשך המשנה, וכן הוא אומר, צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה, בעטרה שעטרה-לו אימו ביום חתונתו וביום שמחת ליבו, ביום חתונתו – זה מתן תורה, וביום שמחת ליבו – זה בנין בית המקדש. וברש"י, זה מתן תורה – יום הכפורים שניתנו בו לוחות האחרונות. כוונת המשנה כאן היא

איך עומדים לפני ה' כשאנו כל כך חסרים?

בס"ד כוחה של מידת הרחמים מנהגנו להזכיר בפתיחת יום הכיפורים את הפסוק, ונסלח לכל עדת בני ישראל, ולגר הגר בתוכם, כי לכל העם בשגגה. הפסוק הזה הוא בפ' שלח, והוא עוסק במקרה שבו עדת ישראל טעתה וחטאה לפני ה'. תושבע"פ מעמידה את הפרשה הזו בהוראה מוטעית של בי"ד באיסור עבו"ז, ומדובר שם על שוגג במובן הפשוט של המילה. אבל הזכרת