תרומהרש"י על הפרשה | פרשת חיי שרה – אוהל שרה ורבקה
ויביאה יצחק האהלה שרה אמו, וייקח את רבקה ותהי לו לאשה ויאהבה, וינחם יצחק אחרי אמו. וברש"י, ויביאה האהלה והרי היא שרה אמו, כלומר ונעשית דוגמת שרה אמו שכל זמן ששרה קיימת היה נר דלוק מע"ש לערב שבת וברכה מצויה בעיסה וענן קשור על האהל ומשמתה פסקו וכשבאת רבקה חזרו. ומפרשי רש"י הראו בדקדוק לשון הכתוב מה הביאו לרש"י לפרש כן, שרבקה נעשית דוגמת שרה אמו. ולכאורה נראה, שאם הדקדוק הזה הוא מוכרח, יהיה קשה מאד לפרשו באופן זה, ועל ידי מעלות מיוחדות שהיו לשרה ולרבקה. ולכן יותר נראה שבדקדוק הפסוק אין קושי, ויש לפרשו כפשוטו – האהלה הוא כמו אל האוהל, של שרה אמו. וכדברי רמב"ן שכתב, חסר הנסמך וכמוהו רבים.
והטעם שכתב רש"י את דבריו, איננו כדי ליישב דקדוק כלשהו, אלא כדי לבאר את עומק הבנת הפרשה כולה. שהרי קושי גדול להבין מהי המשמעות שיצחק מביא את אשתו אל אוהלה של אמו, ובפשטות כל אדם בונה את ביתו, ומביא אליו את אשתו. ואם יש אוהל מיוחד לאשה אצל בעלה, כמו שמצאנו אצל יעקב, ויבוא לבן באהל יעקב ובאהל לאה ובאהל שתי האמהות, ובהמשך, ויצא מאהל לאה ויבא באהל רחל, הרי היה צריך להביאה באוהל רבקה. ובכלל, אין דרך הכתובים לעסוק בכל מיני פרטים טכניים, אלא אם כן הם חשובים להבנת המעשה שאותו ספרה תורה, או שיש בפרטים עצמם משמעות גדולה וחשובה.
וכדי להבין את הדברים מתוך חיבור עומק העניין עם פשוטו, הוא כדלהלן. הקב"ה בחר באברהם, וביתו ומשפחתו הם נחלת ה' ומקום שכינתו. ועיין בדברי הרמב"ן על הפסוק, ויעקב הלך לדרכו ויפגעו בו מלאכי אלוקים. ויאמר יעקב כאשר ראם מחנה אלוקים זה, ויקרא שם המקום ההוא מחנים. וברמב"ן שם, ונקרא שם המקום מחנים כי כן הדרך בשמות, או מחנים - מחנהו ומחנה העליונים, לומר כי מחנהו בארץ כמחנה המלאכים, כולם מחנות אלוקים, מברכים לו ומודים בייחודו יתברך שמו לעולמים.
ומצאנו בזה שכל אחד מהאבות היה נחשב לראש מחנה השכינה, עד שהגיע זמנו של בנו, ומשם והלאה עיקר עסק השכינה היא בבית הבן. ותראה שמיום שקיבל יעקב את ברכות אביו, שאמר לו - ויתן לך את ברכת אברהם, לך ולזרעך אתך, לא עסקו הכתובים ביצחק ובחייו, אע"פ שמותו של יצחק היה עשרות שנים לאחר מכן. וגדר הדבר לכאורה, שמאז שנבחר יעקב להמשיך את ברכת אברהם, היה הוא עיקר מקום השכינה בעולמנו.
וזה היה ביעקב, שמתחילת הדברים לא היה מוכרע מי מבני יצחק ימשיך את דרכו, כידוע, ורק הבחירה הסופית ביעקב הפכה אותו לראש מחנה שכינה. אמנם לגבי יצחק, כבר קודם לידתו הודיע ה', ואת בריתי אקים את יצחק. אמנם התעכבה השראת השכינה על יצחק עד נישואיו. ותראה, שאברהם הוא ששלח את עבדו למצוא אישה לבנו, ובדברי העבד, אברהם הוא האדון, ויצחק נקרא בן אדוני. ואילו כשראתה רבקה את יצחק יוצא לקראתה, שאלה את העבד, מי האיש הלזה ההולך בשדה לקראתנו, ויאמר העבד הוא אדוני. למדנו שבואה של רבקה הוא שהעמיד את יצחק כראש המחנה, והוא שהפך את אליעזר לעבדו של יצחק, במקום עבדו של אברהם.
ונראה שהשכינה אינה יכולה לשכון אצל יצחק כל עוד אין לו בית, ואיננו יכול להעמיד את כנסת ישראל. ומשעה שמתה שרה היה חסר בהשראת השכינה על אברהם, עד שנשא יצחק את רבקה, והביאה אל אוהל שרה, חזרה השכינה לבית אברהם, כשיצחק הוא נשיא אלוקים וראש המחנה. וזהו תוכן הפסוק בפשוטו - ויביאה יצחק האהלה שרה אמו.
אמנם רש"י בא להוסיף ולתאר איך השכינה הגיעה באמת למקומה, ע"י בואה של רבקה לשם. והביא רש"י מן המדרש שלוש בחינות בהארת השכינה. נר דלוק מע"ש לערב שבת, וברכה מצויה בעיסה, וענן קשור על האהל.
ובגור אריה למהר"ל כתב ששלוש בחינות אלו מקבילות לג' מצוות שהאישה מוזהרת עליהן, נר דלוק כנגד מצוות הדלקת נר שבת, ברכה שרויה בעיסה כנגד חלה, וענן קשור על האוהל כנגד טהרת נידה. ומלבד שהקשר בין הענן לטהרת נידה אינו ברור כל כך, יש לעיין בכל העניין, שהרי מצוות אלה שייכות לאישה הפרטית ולמצוותיה, ולכאורה השכינה השורה כאן היא השכינה השורה על עם ישראל כולו.
ונראה ששלוש בחינות אלה הם כנגד בחינות השכינה במשכן. ענן קשור על האוהל כנגד הענן ששכן על אוהל מועד, ככתוב, כי ענן ה' על המשכן. נר דלוק הוא כנגד המנורה, שאמרו עליה בגמ', עדות היא לבאי עולם שהשכינה שורה בישראל. וברכה בעיסה הוא כנגד לחם הפנים, שעליו אמרו, שמגביהין אותו (את השולחן) ומראין בו לעולי רגלים לחם הפנים, ואומרים להם ראו חיבתכם לפני המקום, סילוקו כסידורו. ועוד שם, נס גדול נעשה בלחם הפנים כסידורו כך סילוקו, שנאמר, לשום לחם חום ביום הלקחו.
והנה על הענן ששכן במשכן נאמר, ולא יכול משה לבוא אל אהל מועד כי שכן עליו הענן וכבוד ה' מלא את המשכן, ואילו באהל האימהות הענן היה קשור על האוהל. וטעם ההבדל הוא שהשכינה השורה במשכן מיוסדת על כך שזהו מקום מיוחד לה', שאינו מתאים לבני אדם, ואילו השכינה השורה באוהל שרה ורבקה מופיעה בגלל שחיים שם בני אדם נעלים כאבותינו ואמותינו.
מקורות:
בראשית כ"ד ס"ז וברש"י רמב"ן וגור אריה, שם ל"א ל"ג, ל"ב ב'-ג' וברמב"ן שם, כ"ח ד', י"ז כ"א, כ"ד ס"ה, שמות מ' ל"ח, שבת כ"ב ע"ב, יומא כ"א ע"ב, שמואל א' כ"א ז', שמות מ' ל"ה.