אם ראש השנה הוא יום שמחה, כיצד מתיישב הדבר עם אופי התפילה בישיבות?
השאלה
ידוע שבספר עזרא מבואר שראש השנה יום שמחה, וכך מבואר בדברי הרבה מרבותינו הראשונים, ושאלתי היא היאך הדברים מסתדרים עם מה שנהוג כיום בישיבות, הן מצד אורך התפילה והן מצד חווית התפילה, שאינה נראית כחוויה של שמחה. האם יש הסבר לפער זה? הרב דיבר על מורכבות זו באחד משיעוריו בשנים קודמות, ואשמח להסבר על הדרך הנהוגה בעולם הישיבות.
תשובת הרב
בספר עזרא לא נאמר שר"ה הוא יום שמחה, ובפשטות לא נוהגת בו מצוות שמחה הנוהגת ברגלים, משום שבתורה איננו נקרא חג. עזרא הסופר אומר שאסור לנהוג בו צער או אבלות, וצריך לשמוח בו, כדרך ששמחים בשבת כל זה מצד קדושת היום. למעשה היו בין רבותינו במשך הדורות שנקטו שעזרא הסופר הורה הוראה מיוחדת לאותה שעה, כדי שלא יגיעו לאבל של ממש בר"ה. ולמעשה, רוב הפוסקים נקטו שמן הראוי לעשות פשרה בעניין. ועפ"ז נוהגים בישיבות האשכנזיות.
יש לכם שאלה?
אפשר לשלוח שאלה לרב, והתשובה תגיע במייל.
