רש"י על הפרשה | פרשת ויצא – וישא את קולו ויבך
וישא את קולו ויבך
וישק יעקב לרחל ויישא את קולו ויבך. וברש"י, ויבך - לפי שצפה ברוח הקודש שאינה נכנסת עמו לקבורה. דבר אחר, לפי שבא בידיים ריקניות. אמר, אליעזר עבד אבי אבא היו בידיו נזמים וצמידים ומגדנות, ואני אין בידי כלום. לפי שרדף אליפז בן עשו במצות אביו אחריו להורגו והשיגו, ולפי שגדל אליפז בחיקו של יצחק משך ידו, אמר ליה, מה אעשה לציווי של אבא? אמר לו יעקב, טול מה שבידי והעני חשוב כמת. גם כאן הביא רש"י שני ביאורים, והדעת מבקשת להבין מה ראה לעשות זאת. והמהרש"ל כתב על דברי רש"י כך, קשה, א"כ איך בכה נגדה? וכי גילה לה אותה הבכייה על מה היתה? לכן פירש דבר אחר, בעבור שבא בידיים ריקנים וזה גילה לה, אבל חלילה שצדיק יבכה על איבוד ממון, ואדרבה יודה לה' שהציל גופו, כי היה בסכנה גדולה, וגם אין כל אדם זוכה לשתי שולחנות וצריך האדם לשמוח על איבוד ממונו, כי לכפרה הוא לו, אלא הוא בכה מפני הנבואה שראה.
המהרש"ל נקט שהביאור הראשון של רש"י הוא עיקר הפשט. יעקב בכה מפני שראה ברוח קדשו את העתיד, שרחל לא תקבר עימו. זוהי סיבה ראויה שצדיק כיעקב יבכה. אמנם ביאור זה מניח קושי, שהרי בוודאי רחל תרצה לדעת מפני מה בוכה יעקב, ואין להעלות על הדעת שהוא יגלה באזניה את מה שקיבל ברוח הקודש, על מותה ועל קבורתה. לכן כתב רש"י ביאור אחר, שמגלה שהייתה ליעקב סיבה נוספת לבכי, מפני שנלקח ממנו ממונו ע"י אליפז בן עשיו. זהו מה שאמר יעקב לרחל, אבל לא היתה זו סיבה אמיתית לבכיו, חלילה שצדיק יבכה על איבוד ממון, ויותר מזה, צריך האדם לשמוח על איבוד ממונו, כי לכפרה הוא לו. וקצת צריך ביאור, מניין ברור לנו שיעקב נמצא במעלה הזו, לשמוח על איבוד ממונו, ורחל, לא רק שלא היתה במעלה זו, אלא גם לא העלתה על דעתה שיעקב הגיע אליה.
ולכאורה נכון לומר, שהבכי על אבדן רכושו של יעקב לא היה על איבוד ממון. על הצער הזה, לא היה מקום לבכות דווקא בעת פגישתו עם רחל. הבכי היה על שנלקחו ממנו האמצעים לקחת את רחל לאישה, והוא יצטרך לצאת מגדרו כדי לצאת ידי חובת התשלום ללבן אבי רחל. הרי ברור ששבע השנים שעבד יעקב ברחל, לא היו אלא מפני שלא היה בידו רכוש. אפשר להבין גם, שרק מפני זה יכול היה לבן לרמותו ולתת לו את לאה, שהרי הוא היה תחת שליטתו המלאה של לבן, מפני שלא היה לו כלום. ונמצא, שלפי הפירוש השני יעקב בוכה בגלל שהאפשרות לשאת את רחל היא מורכבת וקשה, ומי יודע כמה הרפתקי יעדו עליו עד שישאנה.
ויתכן שמפני זה נוסף כאן אליפז בן עשיו, כמי שלקח ממנו את כספו. אין זה סיפור דברים בעלמא כיצד אירע הדבר שיעקב בא לחרן בידיים ריקות. יעקב אבינו יודע שכל הקשיים שיעמדו לפניו בדרכו להקים את ביתו ובית ישראל הם מפני זכות הטענה שיש לעשיו עליו על לקיחת הברכות. לולא זאת, לא היה צריך יעקב לנסוע לארץ רחוקה כדי להינשא, אלא אשתו היתה מגיעה אליו, כשם שרבקה הגיע עד יצחק מעצמה, בלי שהוא נאלץ לטרוח בעניין.
וגם הביאור הראשון של רש"י מיוסד על החיסרון והקושי שיהיו בנישואי יעקב ורחל, שהרי רק מפני הקושי שיש ליעקב להגיע לרחל, נכנסה לאה בתווך, והפסידה רחל את מקומה לידו במנוחת עולמים. וזהו בכיו של יעקב במפגשו הראשון עם רחל. הוא ראה ברוח קדשו שנישואיו לרחל לא יושגו בקלות, ויחול עליהם איזשהו מיעוט נצחי, שלא תכנס עימו לקבורה. וכבר ראינו כמה פעמים שדרכו של רש"י לפרש שני פירושים, אחד העוסק במשמעות הדברים בפשוטן, לפי התפיסה המקומית של האירועים, ושני, הרואה ראיה רחבה של מה שאירע אצל האבות, מתוך משמעותו לעתיד הרחוק והמהותי. רש"י רגיל להקדים את הפירוש הכולל והמקיף, כנראה מתוך הבנתו שהעומק והגובה האלה נחוצים ומוכרחים להבנת התורה.
ודע, שמצד האמת אין שום מקום שתהיינה ליעקב שתי נשים, שהרי כל האפשרות לשאת שתי נשים נולדה מכח הקללה שהתקללה האישה אחר החטא, ואל אישך תשוקתך והוא ימשול בך. ובוודאי גם האיש משתוקק אל אשתו, אלא שמצד הקללה הוא אינו תלוי בה לתשוקתו, והיא תלויה בו. והכאב על שתי נשיו של יעקב הוא הכאב על מציאות העולם החסר וקלקוליו. רק לעתיד לבא, בתיקון הכללי, יתאחדו לגמרי שני העצים, וקרב אתם אחד אל אחד לך לעץ אחד והיו לאחדים בידך.
ועוד נראה, שאין כוונת רש"י שאלו הן הסיבות הגלויות לבכיו של יעקב. בכיו של יעקב, בצורתו הגלויה, היה בכי של התרגשות ושמחה. ואם כן הוא, לא היה צריך יעקב לבאר לרחל את סיבת בכיו. יותר מזה, קשה להניח שיעקב ראה ברוח קדשו באותה שעה את מציאות שתי נשיו, כעובדה פשוטה וידועה. רש"י כנראה הבין שכאשר השמחה מביאה לידי בכי, הרי זה מפני שמשהו במציאות מתנגד וסותר את השמחה, משהו שאין מדברים עליו ואין חושבים עליו במפורש. והציג רש"י לפנינו את שני הממדים של הקושי הזה, הישיר, שעמד לפניו בעתיד הקרוב, והעמוק, שמייצג את המציאות הנצחית, הכוללת.
מקורות: בראשית כ"ט י"א וברש"י, שפתי חכמים בשם יריעות שלמה למהרש"ל, בראשית ג' ט"ז, יחזקאל ל"ז י"ז, את שורש הדברים שמעתי ממו"ר הגאון רבי לייב מינצברג זצ"ל.
