מה היחס בין טעמי המצוות לבין גדרי ההלכה?
השאלה
הרב מרבה להביא את טעמי המצוות ולתת להם מקום מרכזי בקיומן. מה היחס בין טעם המצווה לבין ההגדרה ההלכתית שלה? האם הטעם יכול לקבוע את מעשה המצווה? הרי למעשה רק רבי שמעון דורש "טעמא דקרא" באופן שמעצב את ההלכה.
ועוד: כיצד פעלו חז"ל? האם תחילה הייתה בידם הבנה בטעם המצווה ולפיה דרשו את הפסוקים, או שתחילה דרשו לפי כללי הדרשה, ורק אחר כך ביקשו טעם? למשל רבי יהודה, הדורש "קרא כדכתיב" ומסיק שבן סורר ומורה לא היה ולא נברא.
תשובת הרב
השאלה היא שאלה גדולה וחשובה עד מאד. אכתוב מה שנראה לי מלמעלה, בקצרה. אין ספק שטעמי המצוות משפיעים על ההלכה ועל פרטי המצוות. יחד עם זאת, אין התאמה מלאה בין הטעם למצווה, וזאת מפני כמה סיבות. הא', חז"ל קבלו שלכל דין חדש צריכה להיות דרשה מהפסוקים. אם אין דרשה, הדין לא יתקבל. דוגמה - אמר ראב"ע, הרי אני כבן שבעים שנה ולא זכיתי שתאמר יציאת מצרים בלילות עד שדרשה בן זומא. היה לו רצון ברור לדרוש, ועדיין לא נמצאה דרשה. הב', יש דברים שאינם מתאימים לאופי המשפטי של המצוה. כמו ניואנסים אנושיים משתנים, שהחוק לא יכול לקבל. להתיר ליעקב לשאת את רחל, אע"פ שהיא היתה אחות אשתו. מבחינת הטעם זה ברור. הרי לא יעלה על הדעת שיש זכות ללאה לדחות את רחל. אבל בהלכה שאחרי מתן תורה זה לא יכול לקרות. משפט לא יכול להתחשב בסיטואציה כזו.
כמובן שאין כאן בירור מקיף דיו, אבל יש כאן קווי מיתאר לדיון.
יש לכם שאלה?
אפשר לשלוח שאלה לרב, והתשובה תגיע במייל.
