בלי שניכנס לפרטי הזמנים, ולסידרה ומקורה של תפילת ותיקין, אנו יודעים שזמן קריאת שמע של שחרית לכתחילה הוא קודם הנץ וסמוך לו, ואילו הזמן המובחר ביותר לתפילת שחרית הוא מיד אחר הנץ. ואנו חפצים להבין את מהות העניין.

וראשית עלינו להבין מהי המשמעות של לכתחילה במצווה דאורייתא. אם הזמן הקבוע מן התורה לק"ש הוא עד ג' שעות, כרבי יהושע שהלכה כמותו, מהו זה שלכתחילה נכון וצריך לקרוא ק"ש קודם הנץ. אפשר כמובן לטעון שדין זה של לכתחילה אינו מדאורייתא, אלא מעלה היא שהעמידו חכמים במצווה זו. אבל יותר נראה שגם המעלה הזו היא מן התורה.

ונביא דוגמה לזה ממצוות סוכה. בברייתא שבגמ' אמרו כך, כל שבעת הימים אדם עושה סוכתו קבע וביתו עראי, כיצד היו לו כלים נאים מעלן לסוכה, מצעות נאות מעלן לסוכה, אוכל ושותה ומטייל בסוכה. ובהמשך שם הביאו ברייתא שדרשה כל זה מן הפסוק, בסוכות תשבו שבעת ימים, תשבו כעין תדורו. ויל"ע, האם כל דינים אלו הם מן התורה או מדרבנן?

עוד למדנו במשנת סוכה, סוכה שבעה כיצד? גמר מלאכול לא יתיר את סוכתו, אבל מוריד את הכלים מן המנחה ולמעלה, מפני כבוד יו"ט האחרון של חג. האם נבין שוהי תקנה מדרבנן שלא לפרק את הסוכה בתוך החג, אע"פ שכבר גמר מלאכול, ואינו צריך עוד את הסוכה? מדוע אין להוריד את הכלים מן הסוכה אם אין בזה צורך משום כבוד יו"ט האחרון?

ונראה שמצוות רבות בתורה יש בקיומן מעלות מעלות. למשל, מצוות סוכה היא לדור בסוכה שבעת ימים. המושג דיורים יש בו רמות שונות. אדם שמעביר לסוכה את כל כלי ביתו, בוודאי העלה את רמת הדיורים שלו למעלה גבוהה. האם התורה מחייבת את כל זה? התשובה היא שבדרך כלל למדונו חז"ל שהחובה המוחלטת היא הדרגה הנמוכה של קיום המצווה. בסוכה, כדוגמה, אין חיוב מוחלט כי אם שלא יאכל אכילת קבע ושלא יישן חוץ לסוכה. כל שלא עשה כן, לא ביטל את מצוות סוכה. כחובה גמורה נתפס הגדר הנמוך ביותר של המצווה. אמנם בוודאי שראוי ונכון לקיים את המצווה בצורתה שלמה ביותר, ולכן לכתחילה אין להוריד את הכלים מן הסוכה לפני סיום החג.

דוגמה נוספת לזה יש להביא מדברי הרמב"ם בגדרי מצוות תלמוד תורה. כל איש מישראל חייב בתלמוד תורה, ובהמשך, חייב לקבוע לו זמן לתלמוד תורה ביום ובלילה. והמשמעות היא שבשתי קביעויות ביום יצא ידי חובתו. אמנם בדברו על הזוכה בכתרה של תורה, כתב כך, מי שנשאו ליבו לקיים מצוה זו כראוי לה, ולהיות מוכתר בכתרה של תורה – לא יסיח דעתו לדברים אחרים, ולא ישים על ליבו שיקנה תורה עם העושר והכבוד כאחד. הרי לנו שחובה גמורה היא לקבוע זמן לתלמוד תורה, משום גם זה נקרא שלומד תמיד, כדרך שקרבן התמיד קרב תמיד. אמנם הלומד בכל עיתותיו אינו עושה דבר של רשות, כי אם מקיים מצווה זו כראוי לה.

ונראה שכן הם הדברים גם במצוות ק"ש ותפילה. זמנה של מצוות ק"ש נקבע בתורה לזמן קימה. מבואר בסוגייה שעיקר קימת בני אדם היא קודם הנץ. ואכן, דעת רבי אליעזר במשנה שבנץ החמה מסתיים זמן ק"ש. אמנם דעת רבי יהושע שעד שלוש שעות עדיין נקרא זמן קימה, שכן דרך מלכים לעמוד בשלוש שעות, אבל קים להו לחז"ל, שקיום מלא של זמן קימה הוא קודם הנץ.

אמנם זמן תפילת שחרית אינו שייך לזמן קימה, אלא לתחילת היום. זוהי תפילת אברהם אבינו, שעומד מול העולם המתגלה לפניו, וקורא עליו בשם ה'. וכמובן, עיקר היום הוא זריחת השמש, ואין לך תחילת יום מלאה כמו זמן הנץ, מיד כשהשמש מאירה.

ויל"ע האם לקריאת שמע אין קשר ליום וללילה, והיא תלויה בשכיבת בני אדם ובקומם, ולא ביום ולילה. או שזמני שכיבה וקימה שהוזכרו לגבי ק"ש, הם אופן מסוים של תפיסת יום ולילה. ולכאורה יש להוכיח מברכה ראשונה שלפניה שקריאת שמע שייכת ליום ולילה. שהרי, הברכה עסוקה באור ובחושך וביום ובלילה. ושייכות הברכה לקריאת שמע, לכאורה, היא מפני שהתורה אמרה לקרוא את שמע בשכבך ובקומך, והמשמעות היא שהאדם צריך לקרוא את ייחוד ה' על היום והלילה, ולכן מברכים ברכות אלו קודם ק"ש. וא"כ יש ללמוד שזמני שכיבה וקימה אינם זמנים לעצמם, אלא אופן מסוים של תפיסת היום והלילה.

ויש לעיין מהי ההשלכה של הבנה זו על קביעת הזמן. למשל, תחילת זמן קריאת שמע של לילה הוא בצאת הכוכבים, כמו שעולה ממשנה ראשונה של ברכות, משעה שהכהנים נכנסים לאכול בתרומתן, ובגמ' משמע שזהו צאת הכוכבים, וכך נפסק למעשה בשו"ע. ויש לדון האם העניין שייך וקרוב לספיקא דבין השמשות, או שבדרך מקרה זמן שכיבה הוא בזמן בין השמשות. ויותר נראה שאין אופן שיקראו ק"ש של לילה ביום, ולא ק"ש של יום בלילה, רק שהדבר צריך להתאים גם לזמני שכיבה וקימה. ועדיין הדברים צריכים בירור ולימוד.

מקורות:

דברים ו' ז', ברכות כ"ו ע"א, סוכה כ"ח ע"ב, ויקרא כ"ג מ"ב, סוכה מ"ח ע"א, רמב"ם פ"א מהל' ת"ת הל"ח, שם פ"ג הל"ו, ברכות ט' ע"ב, שם ב' ע"א וב', שו"ע או"ח רל"ה א'.

להורדה

הפוסט תפילה | מאמר ו' – עוד בגדרי זמן ק"ש ותפילה הופיע לראשונה ב-פתחי עולם.

הפוסט תפקיד הגויים בעולם הזה הופיע לראשונה ב-פתחי עולם.

יש לי נושא עקרוני שלאחרונה מטריד אותי ואמרתי העיז פני לפורטו לפני הרב שליט"א

אקדים שאין לי שום התעסקות בנושאים אלו כך שהרב ימחול לי על הבורות.

ברצוני להבין את המושג הקב"ה, מה הפירוש לעבוד את ה', לאהוב את ה' וכו', איך מכירים אותו איך מדמיינים אותו.

מה שאני חונכתי הוא שאנחנו עובדים את בורא העולם מי שעשה את הכל, מי שהוציא ממצרים וכו', בקיצור הבעה"ב של העולם שכל יכול שהעולם שלו וכו' וכו',

מה שחסר לי שאני לא מבין שכל הדברים האלו זה לא הכרות איתו אלא עם הדברים שהוא עשה, אבל מי זה הוא בעצמו, את מי אני מילל פסוקי דזמרה כל יום בהתרגשות, את מי אני אוהב וכו'.  ואמשיל משל אדם שיהיה בבור הרבה שנים וכל יום הגיע מישהו ושילשל לו לבור אוכל וכל טוב, אבל הוא לא ראה אותו אף פעם ואין לו מושג מי זה, האם שייך שהוא יאהב אותו, שיהיה לו רגש כלפיו, וכו', אולי כן.

אני מאמין שמסתמא חסר לי כמה עקורנות חשובים.

מקוה שהובנתי, אשמח שלפחות הרב יתן לי כיוון כמה מילים איפה הטעות שלי, איפה אני צריך להיתמקד, איפה אני יכול לקרוא על זה.

בתודה מראש

ש ב

תשובה:
לשואל היקר, שאינני יודע את שמו, שלום רב!

השאלה החשובה שלך דורשת התייחסות רחבה ומעמיקה, וכמובן, לא כאן המקום להאריך כל כך, ואם נשב ונשוחח, נוכל לעשות זאת טוב יותר.

אבל אשתדל להשיב בקצרה גם כאן.

כתבי הקודש ונוסחאות התפילה שתקנו לנו חז"ל, מלאים בציורים אנושיים של ה', והמשמעות היא שזו הצורה הנכונה להתייחס אליו ית',

כמובן, בתנאי שאנחנו יודעים היטב שהציורים האלה מיוסדים על עולם הדימויים האנושי. אותו שהקב"ה יצר בשבילנו, והוא מתקשר איתנו על בסיס העולם הזה.

העיקרון הוא שה' מתייחס אלינו בהתייחסות אנושית, ולכן אנו מציירים אותו כמי שאוהב, כועס, שמח, וכל ההנהגות שהתורה מדברת אליו.

אבל צריך תמיד לזכור שהבסיס של כל ההנהגה האלוקית הוא אהבה ללא תנאי אלינו.

כדי שהציור ייתפס בדעתנו ויוכל להיות בסיס גם לרגשות שלנו אליו, צריך להתמיד בו ולהרחיב בו בדמיון שלנו, ולאט לאט תיווצר התמונה בתודעה שלנו.

ושוב נדגיש, שחשוב לדעת ולזכור שהציורים שלנו לקוחים מעולמנו שלנו, ואנחנו משתמשים בהם כי הקב"ה בתורה הורה לנו להשתמש בהם.

אני מברך אותך שתעשה חיל במחשבות שלך, וצליח בתורה ובעבודת ה'.

בכל מקרה אשמח לשוחח אתך פא"פ, אפשר בלי הזדהות.

אליהו מאיר

הפוסט מהי עבודת ה' עמוקה? הופיע לראשונה ב-פתחי עולם.

ראובן הוא אדם שמתמודד עם נסיון קצת מורכב, הוא מתאוה מאד לעשות מעשה מסוים שמצד עצמו אינו אסור מבחינה הלכתית, אך באופן קבוע זה גורר אחריו מעשה שהוא ודאי אסור מבחינה הלכתית. עם זאת הוא יודע בודאות שאת המעשה האסור הוא אינו רוצה כלל למרות שהוא נהנה ממנו.

ראובן הוא ג"כ אדם שמבין את המשמעות של עמידה בנסיון והוא פועל בשביל זה בדרך כלל. אך במקרה שלנו הוא אינו מנסה כלל לעמוד בנסיון כיון שלדעתו אין כאן עמידה מול היצה"ר משום שכאמור הוא רוצה את המעשה שאינו אסור מבחינה הלכתית ורק שזה גורר – ברוב המקרים – מעשה שהוא ודאי אסור. וטענתו היא שמדוע לו להפסיד את המעשה שאינו אסור שאליו הוא כ"כ מתאוה.

כלפיו טוען שמעון שזה גופא עצת היצר – להציג מצג שוא עד כדי כך שהאדם משוכנע שאל המעשה האסור הוא ודאי לא מתאוה בעוד שהאמת היא בדיוק הפוכה, אלא שהיצר מעביר אותו דרך מעשה שהוא אינו אסור בכדי שהוא יבא לחשוב בדיוק את מה שראובן טוען ובכך הוא יפול שוב ושוב באותו מעשה אסור.

שאלתי היא מי מהם צודק, ואם אכן טענת ראובן צודקת – שהיצר אינו מתוחכם עד כדי כך, האם זה אכן פוטר אותו מהתמודדות. תודה רבה רבה.

תשובה:

שלום וברכה!

אני שמח בשאלה הזו, כי היא נוגעת בכמה עניינים חשובים.

א. אינני מבין מניין מחליט שמעון שראובן איננו אומר אמת. אני מקבל את דברי האדם שפונה אלי, כנקודת מוצא עקרונית.

ממילא נכון הדבר שהרצון של ראובן איננו רצון שלילי אלא חיובי, ובכל זאת על ראובן להתגבר על רצונו החיובי.

ב. אני לא אכנס לדיון, האם מה שמותר 'הלכתית' זהו העיקרון הקובע, ואני רוצה להניח שהשימוש במילה 'הלכתית' כאן הוא לאו דוקא, אלא הכוונה חיובי לגמרי.

ג. ראובן צריך להבין, וזוהי נקודה לא קלה לתפיסה, שהרבה רצונות חיוביים נידונים להיגנז, משום שהם גורמים מכשול.

ד. הרעיון של הביקורת הנכונה על החיים אינו להוציא רצונות רעים, אלא להיות מכוון על המטרה. ההשלכות המציאותיות של מעשים הם חלק מרכזי של הנידון.

ה. אני מבין שראובן צריך לחשוב עם עצמו, כיצד הוא מפצה את עצמו, על וויתור של משהו טוב שהוא רוצה, ובצדק. עצם המחשבה הזו תאפשר לו להתקדם יותר.

לבסוף, אני מעריץ את ראובן על מחשבתו הכנה עם עצמו. אנשים כאלה, יש להם סיכוי טוב להצליח.

הפוסט מעשה מותר שגורר איסור – מה הדין? הופיע לראשונה ב-פתחי עולם.

תשובה:
שלום חיים, שאלותיך הן תמיד נוגעות בעומק.
אלוקים אחד פירושו שאין מי שיכול להגביל אותו או לעצור אותו, וממילא הוא לא תלוי באף אחד ולא צריך אף אחד בשביל להשיג משהו.
זה אומר ממילא שכל פעולותיו אינן באות לאיזה צורך, אלא בשביל ערך.
בשביל הטוב, בשביל האמת, הצדק וכדומה.
זה בעצם מצייר לנו עולם אחר לגמרי. עולם שיש מקום לפעול בו ע"פ הטוב והצדק.

הפוסט מה הפירוש ה' אחד? הופיע לראשונה ב-פתחי עולם.

הרב פייבלזון.

ביקשתי מ.. שיסדר לי מישהו שאני יכול לשוחח איתו על הדת, הבנתי ממנו שהוא דיבר איתך על זה, אני ישמח מאד לנצל את ההזדמנות הזאת ללבן כמה דברים שקשים עלי, ואולי למצוא את האור שלי ביהדות.

אני מרגיש שבזה שחינכו אותי בתור חרדי גזלו ממני את ההזדמנות לבחון את הדת בצורה רציונלית ולתת לי את המרחב לראות האם הדברים הגיוניים מבחינתי האם אני מעכל ומקבל את זה… אני לא יודע מה יכולה להיות האלטנרטיבה, אבל זה המקום שאני עומד בו כרגע.

אני רוצה להקדים שאני לא בא בשום צורה לנגח את הדת אני פשוט מדבר מנהמת ליבי על נושאים שבאמת כואבים לי ומטרידים אותי.

אני ישמח מאד אם הרב ימצא זמן להשיב לי על הדברים.

קוראים לי …., אני חבר של …, למדתי איתו בישיבה, אבל כיום  אני לא דתי, אני לא מאשים את העזיבה שלי את הדת בשאלות כפירה למיניהם (ואני גאה בעצמי על זה, אני מרגיש שרוב ה"יוצאים בשאלה" הם אנשים שעברו את הצרות שלהם וזה גרם להם לעזוב, אבל הם פשוט צריכים לתרץ את עצמם), אני עזבתי בגלל בעיות אישיות שלי עם הדת, ויותר נכון להגדיר בעיות שלי עם איך שאני תפסתי את הדת והמקומות שהדת הובילה אותי אליהם.

אבל תמיד היו לי דברים שהתקשיתי בהם, ועכשיו במיוחד אחרי שאני רואה את הדברים מבחוץ אני רואה את הדברים מכיוון יותר אובייקטיבי (אם כי אפשר להגיד שעכשיו אני סובייקטיבי לכיוון השני, זה נכון אמנם במידה מסויימת אבל אני חושב שאני יותר אובייקטיבי עכשיו מאי-פעם, כי אני מרשה לעצמי להיות אובייקטיבי, בתור אדם דתי הכרחתי את עצמי לא לבחון את הדברים אלא לקבל אותם בתור אמת כיוון שחינכו אותי שהכל אמת וזה דבר הבורא.) וזה מוביל אותי לשאלה הראשונה שלי-

אני מרגיש שלא שייך לבחון את התורה ממבט אבייקטיבי, אני מרגיש שבשביל להבין את התורה חייבים להגיע עם הקדמות, להגיע עם האני מאמין הראשוני עם המבט שזה דברי אלהים חיים, וכל דבר שכתוב בו על אף שהוא ישמע אבסורדי לחלוטין הוא נכון ולכן הליקוי הוא בנו שאנחנו לא מבינים כמו שצריך.

וזה בעצם הקדמה להכל, אני שואל האם אני בכלל שייך לנסות להבין את התורה ממבט אובייקטיבי או שברגע שאין את ההקדמות האלו לפני אין סיכוי בכלל הכל יראה מגוחך.

כשאנחנו היהודים מסתכלים על הנצרות והאיסלם ועל כל מיני דעות אחרות במבט אינטלקטואלי לכאורה ובוחנים את הדברים אנחנו מיד אומרים זה מגוחך הם עושים צחוק איך הם בכלל מאמינים בכזה דבר, אבל אם אנחנו נפנה את המבט הקר והרציונלי הזה בחזרה לכיוון הדת שלנו היהדות אני לא בטוח שאנחנו לא נקבל בדיוק את אותה תוצאה.

אנחנו מסתכלים על האיסלם בתור דת ברברית ואלימה האם אנחנו לא אותו דבר איך אפשר בכלל לנסות להתחיל להבין במבט רציונלי חסר הקדמות את מצוות מחיית עמלק (אסואציות של השואה) קרבנות (עובדי אלילים פגאניים) ברית מילה ועוד…

שוב אני בשום אופן לא בא לנגח אני פשוט מנסה להגדיר את הדברים כפי שהם ממבט שלא מקבל את הדברים לפני שהוא בחן אותם.

אני יודע שזה שאלה קצת רחבה אבל אני לא מצפה לאיזה תשובת קסם אני רוצה לדון בזה ולראות אם אני יכול למצוא כיוון בדברים.

תודה רבה.

בס"ד

ל… היקר, שלום וברכה!

למרות שאינני מכיר אותך, אני מרשה לעצמי לכתוב אליך בנימה אישית ובידידות, לאור השבחים הרבי ששמעתי עליך מ…..

פתחת במכתבך בשאלת האובייקטיביות, וזו אכן שאלה סבוכה ורחבה. אינני רואה טעם להרחיב ולהאריך בכל צדדי השאלה הזו, ורק אכתוב בקצרה את דעתי שלי בענין.

אני מאמין, שהאדם, באופן עקרוני, אינו ייצור אובייקטיבי. כשהוא מתחיל לדון בסוגיה כלשהי, הרי זה מפני שיש לו בה ענין. אין ספק שהענין הזה, שבשפה גסה יקראו לו אינטרס, ישפיע על הסתכלותו. בפרט כשדנים בשאלות גדולות, מהותיות וגורליות, כמו אמונה ודת, אין לצפות ממישהו, שיבחן את הענין בקור רוח, כאילו היה שופט זר ומתנכר.

יחד עם זאת, אינני רואה באובייקטיביות את הדבר הקדוש ביותר. בחירה של אדם בחיי תורה, באמונה ובעבודת ד', דומה בעיני לבחירת אישה אהובה, ולא למשפט צדק בין שני יריבים. ההגדרה הזו כתובה כבר במפורש בתורה עצמה (דברים י"ג ב'-ה'):

כי יקום בקרבך נביא או חולם חלום, ונתן אליך אות או מופת. ובא האות והמופת אשר דיבר אליך לאמר, נלכה אחרי אלוהים אחרים אשר לא ידעתם, ונעבדם. לא תשמע אל דברי הנביא ההוא, או אל חולם החלום ההוא, כי מנסה ד' אלוקיכם אתכם, לדעת הישכם אוהבים את ד' אלוקיכם, בכל לבבכם ובכל נפשכם. אחרי ד' אלוקיכם תלכו, ואותו תיראו, ואת מצוותיו תשמרו, ובקולו תשמעו, ואותו תעבודו ובו תדבקון.

הא למדת, שהתורה עצמה רואה את הבחירה בה כפעולה של אהבה, ולא כפעולה של דיון שכלי אובייקטיבי. מי שאוהב את ד' בכל ליבו, מסוגל לעמוד מול כל מופת.

אם העמדנו את הענין הגדול הזה על אהבה, האם זה אומר שהענין הזה הוא סובייקטיבי לגמרי? או במילים אחרות, שרירותי לחלוטין?

כמובן, מסקנה כזו היא בעייתית מאד עבורנו. אם נקבל אותה נגיע למצב שבו היהדות כולה היא ענין של טעם, וכידוע, על טעם וריח אין להתווכח, ואיש כל הישר בעיניו יעשה. לפי תפיסה זו, אין גם מקום לדיון על דת אמיתית או דת שאיננה אמיתית. מצב כזה הוא בלתי אפשרי עבור אדם מאמין.

אבל, האמת היא שבחירה של אהבה איננה מנותקת מבחינת העובדות. ידוע לנו על אהבות 'רעות', שמביאות את האדם להשפלה ולסבל, לעומת אהבות טובות, העושות את האדם מאושר. במה הדבר תלוי? בהכרה נכונה של מושא האהבה. הפתגם אומר, האהבה היא חוש מיוחד, לבחור אחד מתוך מיליון. איך מתבצעת הבחירה? יש כאן חוש מסוים, המזהה את תכונות האדם האהוב, ומוצא את אלו המתאימות לי. כאשר החוש הזה הוא מעוות, האדם בוחר תכונות כאלה, שאינן מתאימות לו ולאישיותו. ומכאן הדרך פתוחה לסבל ולמצוקה. אנחנו מכירים מצבים, בהם אדם מתאהב דווקא במי שמתייחס אליו בעליונות או בריחוק. הרי זה, כפשוטו, עיוות של החוש המיוחד הזה.

ממש כך גם מתנהל הענין בבחירת אמונה. האמונה באה לענות על צורך פנימי של האדם. האדם מטבעו יש בו כח בנפש, המחפש את האמונה ואת הקשר עם הבורא. אנחנו נתקלים בכח הזה, אצל בני אדם רבים, בשלבים שונים בחייהם. אבל השאלה היא מהי האמונה האמיתית? האם היא עונה נכון על הצורך הפנימי של האדם? הדתות השונות, ואולי יותר נכון לומר, האמונות השונות, מעמידות צורות שונות של יחס אל המציאות. לא הרי הנצרות, במבטה על אלוקים, אדם ועולם, כהרי האסלאם, ושניהם כאחד שונות מן הבודהיזם. והיהדות, שונה באופן פנימי ומהותי מכל הדתות האחרות. וכאן השאלה היא, איזו היא הדת האמיתית, שמביאה את האדם למקום שאותו נפשו מחפשת ושואפת.

כתבת במכתבך, שכיום, כשאינך אדם דתי (אני מקבל את ההגדרה הזו ממך. איני נכנס כרגע לדון אם זה אכן הגדרה נכונה), אתה מרגיש יותר אובייקטיבי. אני הייתי מנסח את זה אחרת. כשהיית 'חרדי', לא היית אדם חופשי לחשוב ולהרגיש. החרדה לאבד את הדת, חסמה את נפשך, ומנעה ממך את האפשרות להכיר, לחוש ולאהוב את הדת. וזה באמת מאד עצוב. החינוך הדתי שאותו קבלת היה כזה, שאינו מאפשר חרות לנפש, כך שכמעט לא היתה לך ברירה אלא לעזוב את הדת. על זה באמת ראוי לבכות ולהצטער. חינוך דתי אמיתי, אינו אמור לכלוא ולעצור את הנפש, אלא לפתח ולהעצים אותה. כמה כואבת העובדה, שבמקומות רבים מדי מעמידים את התורה ככלי שכופים אותו על האדם! בתפיסה הזו, מאבד האדם את יכולתו להתבונן בתורה ולהתרשם ממנה, ולפתח רגשות של אמונה ואהבה כלפי הבורא, מצוותיו וימי הקודש שלו. כמובן, אין ספק שבקרקעית הלב יש בך רגשות חזקים כלפי היהדות. טעמת בשנות ילדותך כמה וכמה חוויות של עונג וקשר רגשי לענייני התורה, אבל כל הרגשות הללו חסומות היו במחסום החרדה. במודע שלך, היו רק תחושות של חובה וכפייה, העסוקות, בטבע הדברים, ברמה המעשית-חיצונית של התורה. לעולם היהודי הרעיוני-רגשי לא נשאר שום מקום. אין גבול כמה שזה מעוות, עצוב וכואב, אבל זו כנראה המציאות.

למעשה, הגעת למקום שאינך שומר את מצוות התורה, ואתה מגדיר את עצמך כאדם חילוני. אני מבין מתוך מכתבך שגם אתה אינך שמח במצב זה. הגעת אליו בתחושה של חוסר ברירה. אני מקווה לפחות שהמצב הזה יתרום לך לאפשרות להכיר את היהדות מחדש. כך תזכה לבחינה של תשובה מאהבה, שזדונות נעשים לו כזכויות, דהיינו, הירידה בעצמה תהיה סיבת העלייה שלך מחדש. והפעם עלייה מתוך רגש ומחשבה, ובעיקר, מתוך חירות.

בנוגע לשאלותיך הספציפיות, על מצוות בתורה הנראות לנו אכזריות, פגאניות וכדומה, אני רוצה לומר לך רעיון אחד כללי, ונתחיל אותו במשל.

מעשה בפושע נאצי, שחיפש לו מקום להתחבא אחרי מלחמת העולם השנייה. המקום המתאים ביותר, בו אין סיכוי שיחפשו אותו, היה ישראל. הוא הגיע לכאן, הכיר אישה יהודיה, והתחתן איתה. לימים נתמנתה אשתו להיות, לא פחות ולא יותר, כיו"ר יד ושם. במשך השנה, לא היתה התנגשות בינו לעבודתה. הוא היה איש עסקים, והיא עסוקה בעבודתה. פעם בשנה, ביום השואה והגבורה, חייבו כללי הטקס שגם בעלה של היו"ר ישתתף בטקסים. יום שלם הוא שומע הרצאות, סיפורי שואה מזוויעים, ונוטל חלק בטקסי זיכרון. בסופו של יום ארוך זה, כשהגיע הזמן ללכת לישון, תופס הלה את ראשו ואומר: אינני יודע מדוע, אבל ראשי כואב עלי.

מדוע באמת כואב ראשו של אותו ברנש? משום שכל מה שחווה ועשה באותו היום, היה מנוגד לעולמו הפנימי בתכלית.

ממש כך, גם מצוות התורה הן חלק מעולם שלם של תפיסות ורגשות. כאשר לוקחים את המצוות כמעשים ריקים (שמעת פעם את הביטוי: 'הלכה יבישה'?), הן מאבדות באמת את משמעותן, ועושות לנו, פשוט, כאב ראש.

אין מה לעשות. חיים של אמונה ויהדות, נובעים מתוך לימוד והתבוננות בתורה, בעולם הרעיוני-רגשי של המצוות, והכל מתוך חירות. רק כך צומחות בלב אמונה, אהבה והתחברות.

בתוקף הנסיבות עניתי לך בקצרה, כפי יכולתי. אשמח מאד להמשיך את התכתבותנו.

בידידות ובכאב, אליהו מאיר.

הרב פייבלזון.

ראשית כל תודה רבה.

לגבי האובייקטיביות אני מסכים לגמרי, אני גם חושב שלא שייך להיות אובייקטיבי לגבי שום נושא שבעולם.

אבל את ההמשך לא ממש הבנתי, מה שאני הבנתי ממה שכתבת הוא ש-הדת לא צריכה הוכחות (ואולי אין גם הוכחות, למרות שיש הרבה רבנים ומרצים למינייהם שכן נוטים לדרך של 1+1 שווה אלוקים=תורה=חרדיות) אלא שהאמונה באה לענות על צורך פנימי באדם (מה שמיד קופץ לי בראש לאור המשפט הזה, זה- אוקיי מי שצריך צריך מי שלא לא, ואולי זה האמת והפגם במבט שהיה לי על הדת, בדת שאני חייתי זה היה עולם של מטלות והרבה דברים מעצבנים שצריך לעשות, עולם של כפיית יצרים, עולם של שבירת הרצונות הטבעיים, עולם של יסורי מצפון, ושל פחד מבורות של צואה רותחת, פחד מהכעס של אלוקים, והאמת שגם פחד שאם אלוקים לא יאהב את מה שאני עושה-הוא רק יהרוס לי עוד יותר את החיים עלי אדמות, ועוד רמה של פחד הפחד של הפספוס, האמונה שלהיות עובד ה' זה הדרך היחידה לחיות חיים בעלי משמעות, הדרך היחידה להיות מאושר בחיים, והדרך היחידה להיות אדם הוגן ולהצדיק את הקיום שלך בעולם… בכל אופן ככה אני חייתי. הרב מציג (לפי מה שאני מבין) דת אחרת לגמרי, אני הייתי מדמה את זה ליוגה ומדיטציה, אנשים מאמינים שזה עושה להם טוב? שיערב להם. אני אישית לא מוצא חן בעיני לשבת על הרצפה ולשנן מנטרות. יש צורך פנימי שאותו אפשר למלאות ביהדות או בנצרות או בבודהה או שאפשר גם לא למלאות בכלל. אני מאד ישמח לגלות שזה היהדות… במידה וזה מה שהרב מתכוון זה הופך מפלצת גדולה (בשבילי) לדבר נחמד וחיובי… אבל אני חושב שהרב יתקשה להתמודד עם עשרות מאמרי חז"ל ופסוקים. מה זה כפיית הר כגיגית? מהי מערכת הענישה של בתי הדין? ועוד הרבה נושאים שלדעתי יתקשו להסתדר עם הדת היפה שהרב הציג). ובעצם הכל עניין של בחירה האם למלאות את הצורך בכלל והאם ספציפית למלאות אותו ביהדות. הדת היא המילוי האולטמטיבי=האשה המושלמת בשבילי, אבל לא תמיד אני רוצה אשה. האם הדת מציגה שני אופציות? האם התורה תולה את בהרגשת הלב (כמו בדוגמא של אהבת אישה)? (אגב עוד נקודה שמוזרה לי על פי דברי הרב, שלפי האמור כל המדד של למדוד דתות אחת מול השנייה הוא לא בכלים שכליים רציונליים, אלא פשוט לראות מה באמת עושה לי טוב (האמת שזה מפקיע כל דיון באמיתות של דתות, יכול להיות שמה שטוב לי לא טוב לשני) וזה מוזר לי, מה זה כל הויכוחים של ראשונים עם כל מיני כמרים?)

אני מצטער על ריבוי המלל, זה פשוט לא איזה דיון אינטלקטואלי זה דברים שסוערים וגועשים בי ואני לא חושב שאני יכול לסכם את זה או לעשות בזה סדר. אני ראיתי את הדת בתור חוקה בתור מערכת ברורה שאומרת לך אין ברירה אחרת ככה אתה צריך לחיות אם לא אתה סתם משחק משחקים אתה סתם מבזבז את הזמן שלך ואם לא אתה גם תיענש, ( אם היה בית דין עכשיו אני ראוי למאות סקילות, איך זה מסתדר עם הדת שהרב הציג שרק באה לעשות לי טוב בחיים?). אני הגעתי עם הדת למצב של איבוד הטעם בחיים ואחר כך באופן אוטומטי למצב של ירידה מהדת.. האם הדת היתה יכולה להגיד לי, רע לך עם הדת? קח הפסקה. אני הייתי מאד שמח לראות את הדת בתור דבר חיובי ונחמד שאם אתה מקיים אותו טוב מאד ואם לא חבל ( טוב לשמור על הבריאות, חבל שאתה מעשן) כי ככה זה גם נותן זכות קיום למצב שלי עכשיו, וגם נותן לי תקווה לבחון את הדת מחדש, לראות מה אני יכול לקחת מהדת, וגם ככה הדת לא מוחקת אותי ולא סותרת את החיים האישיים שלי היא לא אומרת לי לחיות בתוך מערכת, היא לא אומרת לי שאני צריך לשעבד את החיים שלי למען אלוקים ולהקריב על המזבח את האישיות שלי. 

אולי הבעייה שלי שאני רציני מדי ואבסלוטי מדי, אבל אני לא חושב שאני יהיה היחיד. אני חושב שזה האוירה ברחוב החרדי זה החינוך החרדי, וזה גם המשמעות הפשוטה של מאות ואלפי מאמרי חז"ל ופסוקים…

יש לי גם מה להגיד על ההמשך של דברי הרב. אבל אני חושב שזה גם היה יותר מדי. זאת היא הנקודה המרכזית, זה מה שכל הזמן צף ועולה, וזה בעצם הדבר היחיד שבאמת עומד ביני לדת. (יש לי עוד שאלות אבל זה הבעייה האישית שלי עם הדת). 

שוב סליחה על הבלאגן.. ההתדיינות בנושא הזה קשה עלי.

תודה רבה.

ושבת שלום.

בס"ד

…. שלום וברכה!

היטב ידעתי שמה שכתבתי במכתב הוא בבחינת חומר נפץ, שיעורר בך סערת רוח ויגרום קושיות רבות וחזקות. אבל, לדעתי אין ברירה אלא להגיד את הדברים, פשוט משום שאת האמת חייבים לומר.

ואעפ"כ, אני חזק בעמדתי, שיסוד היהדות הוא הרצון והאהבה של האדם. וכיוון שכדי שליישב את כל הקושיות מכל המאמרים שהזכרת ושלא הזכרת ייקח הרבה זמן, ואחרי שניישב חמישים מאמרים, יש להניח שתמצא עוד עשר, עלי להימנע, לפחות בשלב הראשון, מיישוב קושיות כאלה, אלא להוכיח שאני צודק, ואת הקושיות נניח לשלב שני ושלישי.

הזכרת את הנוסחה ש- 1+1= אלוקים –  תורה – חרדיות. אני חושב שזו פשוט נוסחה לא נכונה.  קודם כל, יש מרחק עצום מהוכחת מציאותו של אלוקים לאמיתות התורה, ומרחק קצת פחות גדול בין תורה שבכתב לתורה שבעל פה, ומרחק עצום פי כמה בין תורה לבין חרדיות. ואפילו מציאות ד', קשה לראות בזה הוכחה של 1+1, שהרי אנחנו יודעים היטב שיש אנשים מוכשרים וחכמים בכל העולם, שלצערנו לא הגיעו למסקנה שיש אדון לבירה. ואפילו אם תטען, ואני מכבד את הטענה הזו,  שיש להם נגיעות, יטען מישהו אחר, שגם לאדם המאמין יש נגיעות, וגם זה נכון. ועל כל פנים, אין כאן ענין של חישוב מתמטי, שהרי במתמטיקה אין הנגיעות יכולות להשפיע.

ואם כן, אם התורה היא אמת היא חייבת לפנות גם על הרצון והרגש, שהרי אף אחד לא יקבל הוכחה לא מוחלטת על דבר שמנוגד לרצונו לחלוטין.

וכולנו יודעים, שאנחנו צריכים לקבל עול מלכות שמים  כל יום פעמיים בקריאת שמע. וזה נעשה מתוך אהבה, ולא מתוך יראה או הכרח, וכך אנחנו אומרים בקדושה של מוסף:

המייחדים שמו ערב ובקר, בכל יום תמיד, פעמים באהבה שמע אומרים.

ומכאן אנו יכולים ללמוד שקבלת מלכות שמים היא פעולה של אהבה ורצון. כך מוכח גם מהתוצאה של ייחוד ד', שהוא אהבת ד', כמו שהתורה עצמה אומרת אחרי הפסוק של הייחוד,

ואהבת את ד' אלוקיך, בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך.

ובכל דרך אחרת היינו מצפים למצוא אחרי שמע ישראל את מצות היראה.

ובכלל, אני חושב שהסיפור שלך, כמו של בחורים רבים מדי בדורנו, מוכיח שאני צודק. אצטט שורה אחת מתוך מכתבך:

אני הגעתי עם הדת למצב של איבוד הטעם בחיים ואחר כך באופן אוטומטי למצב של ירידה מהדת.

לפי דבריך, ואני מאד קרוב להסכים איתך, המהלך הזה מכריח את התוצאה של עזיבת הדת. ואם כנים דבריך, הרי הדת כפי שאתה מתאר אותה, מכחישה את עצמה. היא פשוט בלתי אפשרית. את התפיסה זו על הדת, יכול לקבל רק מי שאינו מאמין בה.

אבל, אני צריך לחזור ולהדגיש דבר שכבר כתבתי במכתבי הקודם, ולא הדגשתי אותו מספיק. בשום אופן שלא יוצא מהתפיסה שאני מציג, שהכל שרירותי וסובייקטיבי. אם יאמר מישהו, שנישואין בנויים על אהבה ורצון, האם זה מחייב שכל צורה של נישואין אפשרית? אם יאמר בחור שהוא רוצה להתחתן עם בחורה מתוך כוונה שהוא לא יתחשב ברצונותיה בכלל. פעם בכמה חודשים הוא יגיע אליה, ייהנה ממנה כפי רצונו, ואח"כ ייעלם לתקופה ממושכת. אנחנו נגיד לו שזה לא נקרא נישואין, ואם תהיה בחורה שתסכים עם זה, היא לא תהיה נורמאלית, והיא לא תספק גם את מה שהוא רוצה. או אם בחור יחפוץ באשה חזקה ממנו בהרבה, שמוכנה להתייחס אליו רק במשורה (בדרך כלל בחור לא יאמר שזה רצונו, אבל אנחנו מכירים בחורים שבמציאות נמשכים לסוג כזה של קשר, ולא משנה מאיזו סיבה פסיכולוגית זה קורה), אנחנו נגיד לו שהקשר הזה ישביע אותו מרורות.

העולם הפוסט-מודרני אוהב לומר שאין שום חוקיות והגיון בנפש האדם, וכל רצון וגחמה הם אפשריים. אני מסופק עד כמה הם מתכוונים לזה בכל הרצינות. האם אדם שלא מתחשק לו לאכול בכלל, הם יגידו שזו זכותו, ומי יכול לקבוע מה טוב לו, או שכולנו מבינים שיש כאן איזושהי בעיה, פיזית או נפשית, שגוררת חוסר תיאבון? אם בחור אומר, שמין לא מעניין אותו בכלל, סביר להניח שיש כאן בעיה מסוימת, ואין כאן אופי חדש.

באותה מידה צריכים לבחון היטב מהי הדת האמיתית, ואני מתכוון, קודם כל, הדת שעונה באמת על הצורך הנפשי של האדם, ואיננה מסלפת אותו או משאירה אותו צמא.

בנוגע לוויכוחים שהתנהלו במשך הדורות בין חכמי ישראל לבין הנוצרים. קודם כל, אתה בוודאי יודע שבדרך כלל, אם לא תמיד, הוויכוחים הללו נולדו מכפייה שהממלכות הנוצרית כפתה על היהודים. היהודים לא היו מעוניינים בוויכוחים הללו, מכל מיני סיבות. דבר נוסף, הוויכוח עם הנצרות איננו וויכוח בין שתי דתות זרות, אלא ויכוח על פרשנות של התנ"ך, שהוא מקובל על שתי הדתות. זהו וויכוח שכולנו מחויבים בו, אם התנ"ך מחייב אותנו.

מלבד כל זאת, אין ספק שהיהדות מבוססת גם על עובדות היסטוריות, ויש מקום לדון ולהתווכח על נכונות העובדות. הייתה יציאת מצרים או לא הייתה. אבל השאלה העיקרית והראשונה איננה אם אכן היו העובדות המתוארות בתורה, אלא מהי משמעותם לגבי, האדם הפרטי החי במאה ה-21. אם הסיפור של התורה איננו מדבר אל ליבי, ואיננו מעורר בי רצון כלשהו להתקרב, אז אין שום משמעות לשאלה אם הוא אכן היה. גם אם הוא היה, הוא חסר משמעות, ואין טעם לספר אותו. כמו מיליונים של עובדות שאירעו במשך ההיסטוריה, ואין בהם שום משמעות או מסר. ואם יש בו מסר חשוב לחיי, אז יש מקום לדון על שאלת אמיתותו. אז גם יש סיכוי שהסיפור ישכנע אותי ברמת אמיתותו, משום שהוא רלוונטי לגבי.

את האמירה הזו אני מייחס גם למציאות ד'. הדיונים הפילוסופיים על מציאות ד' ועל בריאת העולם, הם בדרך כלל עקרים וחסרי תוחלת. הסיבה לכך היא, משום שאין שום פשר לדיון הזה, אם אינני מבין באיזה אופן אמור אותו אלוקים להיכנס לחיי. אם הנוכחות האלוקית מביאה איזושהי בשורה עבורי, כאדם פרטי ומסוים, אז יש מקום לדון אם הוא אכן קיים. אז גם יש סיכוי שאשתכנע באמיתותו, משום שהוא רלוונטי ומשמעותי לגבי.

בצורה שבה התרגלת, וכנראה גם חונכת, עיקר המשמעות של אלוקים ותורתו, היא מפלצתית, כמו שכתבת. האלוקים בא לעצור את חייך ולכלוא את אישיותך. אין לו שום ענין בנפשך וברגשותיך. הוא עסוק לגמרי בדרישות משעממות וטכניות, שמשום מה גורמות לו נחת, ואילו אתה, כמו שאתה, עם מאווייך ותחושותיך, פשוט לא רלוונטיות לגביו. אני רוצה לומר לך, אלוהים שכזה, לא היה מדבר אלי כלל (שמת לב שעברתי לכתוב אלוהים עם האות ה'? האלוהים הזה הוא בעיני אלוהים אחרים, ולא אלוקי ישראל, שהתורה מספרת לנו עליו). אלוהים שעיקר ענינו שהוא הבריון של השכונה, אולי הייתי מפחד ממנו, אבל מאד מהר הייתי שונא אותו, ומשתדל לברוח ממנו ולמצוא כל הוכחה שאיננו קיים.

פשוט אין לנו ברירה. אם היהדות מעניינת אותך, וזה כנראה בגלל הרבה נקודות חיוב שהיו לך בדת הישנה, אנו צריכים להתחיל מחדש. לנסות להבין מה התורה רוצה ממני, ואיזה בשורה ואושר היא אמורה להביא בחייך, כאן ועכשיו.

אסיים את המכתב הזה, שגם בשבילי הוא סוער ומסעיר, בסיפור נאה.

יוסף חיים ברנר, היה מהחילונים הרדיקאליים ביותר בתחילת המאה ה- 20. תקופה ארוכה ביקשו ממנו חבריו ללכת לבקר את הרב הראשי לא"י, הראי"ה קוק. והוא התמיד בסירובו. לדעתו היה בזה עשיית שקר. אינני מאמין בדת, ואין לי מה לעשות אצל רבנים. לבסוף נאלץ ללכת, מסיבות פוליטיות ומתוך לחץ של חבריו. מיד בתחילת הפגישה, אמר לרב שהוא רוצה להיות אמיתי, ולהודיע לו הודעה חשובה. אני אינני מאמין באלוקים. תנוח דעתך, השיב לו הרב. באלוהים שאינך מאמין גם אני אינני מאמין.

אם תרצה לומר, הסיפור הזה הוא כל מה שכתבתי, ובו טמונה הבשורה של חיינו.

בידידות,

אליהו מאיר.

הרב פייבלזון.

אני קורא שוב ושוב את מכתבי הרב ואת מכתבי, מנסה לעשות סדר לעצמי בראש, לעכל את הדברים, למצוא בהם הגיון, ולראות מה הנקודות שעדיין מטרידות אותי.

ככל שאני קורא יותר אני מעכל יותר, הדברים הגיוניים, ואם להיות כנים הם גם מוצאים חן בעיני.

הדת באה לענות על צורך פנימי באדם, לכן כל הטיעונים הרציונליים באים רק אחרי שהאדם מתחבר לדת, אחרי שהוא באופן אישי חושק בדת ורוצה אותה.

למדוד את הדת מול דתות אחרות, גם מתבצע בנוסחה הזאת, הנוסחה של מה באמת פועל במישור האישי-רגשי.

זה בשביל לבחון את הדת בתור דת. 

זהו השלב הראשוני לפני שניגשים לאמיתויות ועובדות.

הצורך לדעת את האמת (מבחינת העובדות) עדיין קיים, אנחנו כמובן לא אומרים, אם הדת נחמדה בעיניך, תקיים אותה, למרות שהעובדות שקריות. אבל לא בעובדות אנחנו עוסקים כרגע.

לגבי שאלת האובייקטיביות שהצגתי במכתבי הראשון, התשובה היתה, אכן, הבחירה בדת היא סובייקטיבית, היא תלויה ברגשות הלב של האדם (בהסתייגות שהדת באמת עונה על הצורך הרגשי של האדם, ולכן אף על פי שהיא סובייקטיבית מבחינה שכלית, היא אמיתית על פי "ברומטר הדת").

אני לא חושב שהרב רוצה לומר, שאחרי שאדם קיבל את הדת, הוא צריך ללכת כעיוור אחריה, אני בטוח שעדיין יהיה לי הרבה עבודה של ללבן סוגיות בתוך הדת (שזה בעצם השאלות שהצגתי במכתבי הראשון, האם אפשר להבין את כל הסוגיות הטעונות בתוך הדת, מבלי להשתמש בתרגיל "עצימת עיניים" של החינוך החרדי… מבלי להגיד זה גדול עלי, אבל זה המציאות, אבל עוד חזון למועד…).

אני מסכים עם הרב לחלוטין, שאין מקום להיכנס לכל ציטטה ומאמר חז"ל ולנסות לראות אם הוא מסתדר עם מהלך העניינים, זה יהיה חסר תועלת, בלתי אפשרי, וחסר טעם, במיוחד שאנחנו לא בויכוח.

אבל יש סוגיות שאין מנוס מלעמת אותם עם מהלך הדברים שהרב הציג, סוגיות חשובות ועיקריות בדת, לא איזה צורת ביטוי של איזה תנא או אמורא, אלא סוגיות נוספות, שהדת נשענת עלייהם.

ואני רוצה, ברשות הרב כמובן, להתחיל עם "שכר ועונש".

אני יודע שזה נושא קשה, אבל זה מה שתוקע לי מקלות בגלגלי הדת היפה. זהו הדבר הראשון שמציק ועולה.

מה זה שכר, ומהו עונש? המוטיב של הבריונות, צף מחדש.

שוב הדת נהפכת למטלה, לשעבוד, ולהכרח. פתאום הבחירה, האהבה, והיופי של הדת נעלמות.

אני בטוח שהרב יוכל להאיר את עיני גם בנושא הזה.

תודה רבה.

בס"ד

ל…. היקר, שלום ורב ברכות!

אני באמת שמח שאתה מבין את כוונתי במלואה. בדרך כלל השלב הזה לוקח לאנשים הרבה יותר זמן.

השלב הבא הוא פשוט וגדול גם יחד. צריך פשוט ללמוד את התורה מחדש. תנוח דעתך, אינני מתכוון לשעות של לימוד, נוסח הישיבות שמהם ברחת. הכוונה לחשוב על הדברים, שהרבה מהם ידועים לך, כמובן, עם מבט פתוח להבינם מחדש. טבעם של תפיסות יסוד שהם צובעות את כל מה שהאדם לומד בצבע הייחודי שלהם. כאשר המבט הראשוני, הבסיסי, הוא שלילי, כל אינפורמציה שנקלטת מקבלת את הצבע השלילי. הדבר דומה למי שמרכיב משקפיים בצבע ירוק. הוא כמובן יראה את הכל בצבע ירוק. כאשר ישמע הברנש שחבריו רואים את המציאות בצבעים אחרים, הוא יסתובב ברחבי העולם כדי לבדוק פעם נוספת את האמת. הבעייה תהיה שבכל מבט שלו הוא יקבל חיזוק לדעתו. בעיניו, הכל ייראה ירוק. הפיתרון היחידי יהיה להסיר את משקפיו! ממש כך זה גם בנמשל. תפיסות היסוד שלנו על היהדות, שלפעמים קשה לדעת מהיכן הן מגיעות, צובעות כל דבר תורה בצבע האפור-שחור. כך יכול האדם להרבות בלימוד תורה, ולקבל בכל רגע חיזוק לתפיסתו האומללה. מה שצריך לעשות הוא להסיר את משקפיו, אבל במקרה הזה המשימה איננה פשוטה כלל. איש לא יוכל לעשות זאת לחבירו! האדם עצמו, גם הוא יתקשה לעשות זאת, משום שתפיסות אלה נמצאות עמוק בתוך ליבו, מקום שאין יד שום אדם מגעת. הדבר היחידי שאפשר לבקש מן האדם, הוא לפתוח חלון הזדמנויות צר וקטן. לפתוח את הלב ואת המחשבה מעט, ולתת סיכוי קטן, בא נאמר סיכוי של אחוז אחד, שאולי יש מקום להבנה חדשה של התורה. אולי, אולי לא כל הדברים צריכים להיות מובנים בדיוק כמו שחשבתי עד היום. מניסיון, זוהי לא מלאכה פשוטה. הבנות ורגשות עמוקים, שהשתרשו במשך שנים, עומדות על רגליהם האחוריות במלחמה נואשת, כדי לא להתבטל ולתת מקום לתפיסות והבנות חדשות.

למרות שאת הצעד הראשון עשית מהר מן המצופה, אני בטוח שההמשך יכול לקחת לך זמן רב. ובאמת, אין סיבה למהר. אמונה שלימה ואמיתית איננה ענין של החלטה. אפשר לדמות אותה לצמיחה של עץ. צריך לתת לנפש את הזמן הדרוש לה, כדי לצמוח בקצב הפנימי שלה. ללחוץ עליך זו תהיה טעות ממדרגה ראשונה, ואפילו עוול. לאט לאט, תגיע אתה להכרעה הפנימית שלך. אין לקבוע מראש מה תהיה ההכרעה, ובכל מקרה רק אתה יכול להכריע. וכשאני אומר אתה, אני מתכוון לאני הפנימי שלך. לא לשכל שלך, שהוא מבטא מימד חיצוני באישיות של המין האנושי. מהסיבה הזו, אסור גם לך להכריח וללחוץ את עצמך. אנו יוצאים למסע של לימוד והתבוננות, שישא את פירותיו במשך הזמן, ויוביל אותך להכרעה שלימה ופנימית יותר, לצד זה או לצד אחר.

בינתיים, אני מתרשם מאד מכנותך ומפתיחות לבך. בשלב אני יכול רק לשלוח לך את אהבתי וברכתי. אני מזדהה כל כך עם סערת הנפש שלך, שהיא בפירוש לא דבר קל. יהי ד' עימך בכל אשר תלך.

אני רוצה להעתיק לך קטע שכתב איש גדול מאד בתולדות היהדות. הרמב"ם, פותח את ספרו מורה הנבוכים במכתב לתלמידו, שאליו מיועד, כביכול, הספר כולו. דרך המכתב הקצר הזה, רוצה הרמב"ם ללמד אותנו בעבור איזה טיפוס של אנשים נועד הספר. הוא מספר שם איך עלה התלמיד, רבי יוסף אבן עקנין שמו, במעלות התורה. תוך כדי שהוא מרחיב את עיונו בספרות הפילוסופית של זמנו. במשך הזמן עמד התלמיד על הסתירות שבין אמונות התורה לבין מסקנות הפילוסופיה, עד שנוצרו בליבו היסוסים ומבוכות, בשאלה מי מהם צודק, התורה או הפילוסופיה. וכאן כותב הרמב"ם לתלמידו משפט נפלא,

ונפשך הנכבדה מבקשת למצוא דברי חפץ באמונת ד'.

המשפט הזה של המורה הגדול, הוא אחד החידושים הנפלאים שבכל הספר הגדול מורה הנבוכים. אני ואתה יכולים לתאר לעצמנו את התחושות של אותו תלמיד, כאשר החלו להתעורר בליבו הספיקות. הוא בוודאי הרגיש את עצמו כופר ומרוחק, וניסה להשתמש בכל כוחותיו כדי להסיר ממחשבתו את המחשבות המטורפות האלו, שבאות להרחיקו משני העולמות. כל מי שעבר שלב כזה בחייו, מכיר את הטעם המר והמפחיד הזה.

והרמב"ם, במשפט אחד בלבד, הפך את כל הקערה על פיה. הספקות הללו, אינם קולות של היצר הרע. הם קולה של הנשמה. הם זעקת הנפש הנכבדה המחפשת לה אמונה אמיתית, חזקה ועמוקה יותר.

אינני משווה בינך לבין תלמידו של הרמב"ם. בעיקר בגלל שהבעיות שהטרידו אותו, אינני יודע אם הטרידו גם אותך. הצד השווה ביניכם הוא, ששניכם הרגשתם בעומק נפשכם, שהאמונה שאתם חיים בה איננה טהורה מספיק בשביל להיות אמונת אומן. נפשך הנכבדה הרגישה הרגשה ברורה ועוצמתית, שדת שכולה כפויה על הנפש, שנעשית מיום ליום יותר קפואה ופחות חיה, אינה האמת השלימה של אלוקי אמת. נקודת האמת שבנפשך זעקה, שבורא עולם הוא אלוקים חיים, מלך חפץ בחיים, ואיננו חפץ בחדלונה של נפש האדם.

ברור לי לגמרי שמעולם לא ניסחת את הרגשותיך במילים שאני משתמש בהם, או במילים דומות. אבל לדעתי זה מה שבאמת קרה לך, אלא שלא היו לך מילים נכונות וטובות לנסח זאת.

עלי להוסיף, שאינני מתכוון להכשיר או להתיר שום מעשה שהתורה אסרה. אני מתכוון לדבר על התהליך הפנימי שמאחורי המעשים הלא נכונים.

מה שברור, שאם יגיד לך מישהו, או אתה תגיד לעצמך, שתאוות כאלה או אחרות עקרו אותך מהתורה, יהיה זה שקר גמור. כמובן, זה ברור שהיצרים הטבעיים קיימים בך, כמו בכל אדם בריא, וכאשר התרופפה אחיזתך בתורה וביהדות, ממילא צצו כל התאוות ודרשו את שלהם. אבל הכח הפועל מאחורי הדברים הוא הכח שדברתי עליו. הוא כח החיים הנטוע בלב האדם, השואף לממש את חייו, ולהדבק באור פני מלך, שהוא בוודאי חיים ולא מוות.

מלכתחילה חשבתי לבחור נושאים לדיון מתוך התורה לפי סדר מסוים, שנראה יותר קל להבנה ולתפיסה. אבל, מכל הנושאים הרבים, בחרת אתה להציג את אחת הסוגיות הקשות יותר, היא סוגית שכר ועונש, שהיא באמת קשה לתפיסה, ומהווה קושי גם עבורי, בימים וברגעים מזדמנים.

בכל זאת, בחרתי שלא לברוח מן הנושא הזה או לדחותו. כנראה זו השאלה שנפשך שואלת, ואנחנו חייבים להתאמץ להשיב לה דברי חפץ. אני מקווה שאצליח להעביר לך את ההבנה שאני בעצמי משתמש בה בענין זה.

אז ככה. כשאנו מעיינים בתורה אנו מוצאים קשר חזק בין סוגית השכר והעונש לסוגית הברית. פירוש המושג ברית הוא, ששני צדדים, ולא משנה אם זה שני בני אדם, שני מדינות או אלוקים ואדם, שכל צד לוקח על עצמו מחוייבות חזקה על הקשר. כשאני חותם עם מישהו חוזה על שכירות דירה לשנה, לא מתאים להשתמש במילה ברית. המילה הזו נשמרת להתחייבויות הנוגעות לכל האישיות שלי, ואני נכנס אליה בכל ליבי ונפשי. לנישואין אנו קוראים ברית, משום שכל מי שנישא יודע שבמובן מסוים זהו צעד אל-חזור. נכון שתמיד יש אופציה של גירושין, אבל לא תמיד הגירושין מחזירים את המצב לקדמותו. זה ברור שאם יש כבר ילד, הקשר יישאר במידה מסוימת לנצח. לעולם יהיה לנו ילד, ואולי גם נכדים ונינים, שהם של שנינו. גם בלי הענין של הילדים, כל מי שמתחתן אומר לאשתו, ולא משנה אם הוא אכן יעמוד בזה, הקשר בינינו כבר אינו ענין של רגש בלבד. מרגע זה והלאה הוא קשר עם מחוייבות. ואיש לא מתחתן בלי כוונה שזה יהיה לעולם. ומי שמתחתן על מנת להתגרש, מעולם הוא לא התחתן באמת.

אתה מכיר כל מיני אגדות על ברית בשני חברים שנכרתת ע"י הוצאת טיפת דם משני החברים? המסר הוא חזק מאד. הקשר בינינו הוא כזה, שיישפך עליו דם. לחיים ולמוות אנחנו ביחד.

מה מניע שני אנשים אוהבים להתחתן או לכרות ברית? הם יכולים להתענג באהבתם ככל העולה על רוחם, ואם יהיה רגע שבו הם יפסיקו לרצות זה את זו, הם ייפרדו מרצונם, ומדוע הם מתחייבים? התשובה היא שהאהבה הגדולה מעוניינת להפוך למציאות. לעבור מגחמה רגשית למציאות חוקית. בשיר השירים, אומרת הנערה האהובה לאהוב ליבה,

ח' א', מי יתנך כאח לי, יונק שדי אמי, אמצאך בחוץ אשקך, גם לא יבוזו לי.

אני לא חושב שהיא רוצה לפטור בעיה טכנית.מטבעה של האהבה שהיא מבקשת לעגן את עצמה בחוק. להפוך את הרצון למחוייבות. והמחויבות הזו היא חזקה, ומשלמים עליה מחיר גדול. והמחיר הזה הוא בעצם השאיפה של האוהבים, להתחייב התחייבות של חיים ומוות. בלי תחנות יציאה. זה מוסיף לאהבה גם מימד של ביטחון בקשר.

דרך אגב, האדם הפוסט-מודרני, יצר לעצמו בעיה קשה עם מושג המחוייבות. הוא פשוט אינו מכיר בה. זו הסיבה שמוסד הנישואין המודרני הוא כל כך בעייתי. הוא פשוט אינו מספק את מה שהאהבה מחפשת. אבל זה לא הנושא שלנו.

מן הסתם יצא לך לקרוא או לשמוע איך מגיבים אנשים או נשים, שבן הזוג שלהם בוגד. זה מעורר זעם עצום. ומה תאמר על בעל שמרשה לאשתו לשכב עם גברים אחרים? במובן מסוים אפשר לקרוא לזה שהוא לא באמת אוהב אותה.

חלק בלתי נפרד מברית האהבה בין הקב"ה לעם ישראל, הוא הקבלה שמקבל על עצמו עם ישראל להיענש אם הוא יפר את הברית. ואכן העונשים הגדולים מוזכרים בתורה כביטוי לברית, לאהבה, שהופכת לכעס עצום במקרה של בגידה.

דברים ל"א ט"ז-י"ז, וקם העם הזה, וזנה אחרי אלוהי נכר הארץ אשר הוא בא שמה, ועזבני, והפר את בריתי אשר כרתי איתו. וחרה אפי בו ביום ההוא.

חומרת העונש וגודל הכעס הם ביטוי למרכזיות של הקשר איתנו בעיניו של אלוקים. הוא פשוט מעוניין בנו.

אבל, וחשוב מאד להגיד את זה, כל העונשים הכתובים בתורה, מתארים איך מידת הדין רואה את הדברים. אין זה אומר שהעונשים צריכים להתבצע, ובוודאי שלא בשלימות. מידת הדין לעולם אינה פועלת לבדה. תמיד מצטרפת אליה גם מידת הרחמים.

התורה מספרת לנו על אחת ההופעות הקשות והחזקות של מידת הדין, בדור המבול. כידוע לך, שם נשמדו המוני בני אדם, ובעצם האנושות כולה. אבל הסיפור הזה גם מספר לנו על כוחה של מידת הרחמים. אחרי המבול הקריב נח קרבן, ובזה נעלמה האפשרות של מבול לעולם ועד. צעד אחד קטן של יצירת קשר מעורר את מידת הרחמים, ומצמצם, או אפילו מבטל את מידת הדין. נח פיספס את ההזדמנות, ולא הקריב קרבן או התפלל כלום לפני המבול. כנראה היה די בפנייה אחת מצידו כדי לבטל את גזירת המבול. אבל נח, שלא כמו אברהם ומשה, היה פסיבי. עשה את מה שמתבקש ממנו, בלי לומר מילה.

ללמדנו, מידת הדין היא באמת חמורה, והיא מתארת את המשמעות של מעשי בני אדם. אבל היא לא נמצאת בעולם כדי להתממש, אלא כדי שיבטלו אותה.

יש עוד הרבה מה לכתוב בסוגיה הקשה שפתחת אותה, אבל אשמור את הדברים למכתבים הבאים. כאן אעתיק עוד משפט שכתב הרמח"ל בחיבור שלו הנקרא מאמר הקיווי, הנוגע לעונשי גיהינום.

וכמו שקיווה בחייו לה', כן לאחר מותו, כשמתגברים כנגדו הדינים, הוא מתחזק בתקוותו עד ה' ונקשר בו, ומסתלק ברגע. וזה, לישועתך קיוויתי, אינו אומר לישועתך אקווה, אלא קיוויתי בחיי, כן אחר המוות לא יבושו הקווים.

דהיינו, מי שמאמץ בחייו יחס נכון לאלוקים, והוא מכיר בטובו ובחסדו, אפילו אם הוא חוטא אין לעונשים נגיעה בו.

ואסיים כאן, למרות שלא מיצינו את הנושא,

בידידות

אליהו מאיר.

הרב פייבלזון!
אני רוצה שוב להודות לך על ההזדמנות הזאת לעשות קצת סדר, ולבחון את היהדות מחדש.
התפיסה המהירה שלי של העניין הזה, הוא בעצם בגלל שאני ידעתי אותו בעצמי באיזשהוא רובד, רק לא הצלחתי להחדיר אותו פנימה.
בתקופת דתיותי, בשונה מרוב הצעירים, אני לקחתי את הדת מאד ברצינות, אני לא אדם שיעשה דברים סתם, הייתי עמוק בתוך זה (ואולי לכן גם קרסתי כל כך קשה), גם פילוסופית שאפתי להבין את הדת ולהעמיק בה. אני יודע את רוב הדברים, ההשקפות, האמיתויות, וגם את התשובות לשאלות שלי.
אמנם כבר אמרתי, כשדיברנו על שאלת האובייקטיביות, שבתור דתי פחדתי לשאול. אני כן חיפשתי ידע על היהדות, ממקורות יהודיים חיפשתי כן חיזוק למה שאני יודע ומרגיש, את הידע, את ספרי הראשונים למדתי בשקיקה, המקום שבו הייתי עוצר את עצמי, הוא בשלב שהייתי מתקשה בדברים, במקום שבו הנפש שלי זעקה את ההפך מהמשנה הסדורה, שם הייתי עוצר את החקירה, ואומר עד כאן.
הבעייה היא שהידיעה שלי של הדברים היא ברובד כל כך מרוחק, הידיעות האלה נמצאות במקום שכמעט אין לי גישה אלייהם, כמעט הייתי אומר שהם אינסטינקטיביים אצלי, הם נמצאים שם ומספקים תשובה באופן אוטומטי לשאלות, למרות שהם לא באמת מובנות לי, הם גם לא שלימות ולכן הם לא מספקות אותי, במהלך העכשווי, אני מנסה להעלות אותם מהתהום להתמודד איתם באמת ולבדוק אותם מכל הכיוונים, לא כל כך מבחינה אינטלקטואלית, אלא מבחינתי, לראות אם אני מסתדר איתם ואם הם באמת מספקים אותי.
גם ספציפית לגבי "הפנים היפות של הדת" היתה לי הרבה הכשרה של הקרקע להבין את הנושא. אני מזמן כבר הבנתי שזה מוכרח להיות ככה, אבל זה לא סיפק אותי, זה שזה מוכרח לא אומר שאני מבין את זה ושזה מסתדר לי.. גם עברתי תהליך נפשי ארוך בשנה האחרונה, ושם הבנתי שהדת שאני חוויתי היא שלילית בצורה אבסלוטית, והבנתי שחייבת להיות אלטנרטיבה אחרת, זה גם נאמר לי על ידי אנשים טובים, שרצו בטובתי.. אבל לחלקם לא האמנתי, בגלל שראיתי אותם בתור יהודים מודרניים=אנשים, שהגורל עשה אותם יהודים והם צריכים איכשהוא להסתדר עם זה, ולהמציא השקפות חדשות. ולחלקם הייתי מוכן להאמין אם רק הם היו יכולים לשכנע אותי.. אבל לא ראיתי אותם כבעלי מספיק ידע תורני בשביל להרצות לי על מהות היהדות.
אגב במכתבי, לא ממש הצגתי את השאלה שעליה קיבלתי את התשובה, של הפנים היפות של היהדות, קצת קשה להתחיל דיון עם אדם לא מוכר בשאלה כל כך אישית, אבל הרב עלה עלי, על מה באמת קשה לי, איפה הבעיה האמיתית שלי עם היהדות.
אני רוצה להרגיע את הרב (ואולי במידה מסויימת לאכזב) אני ממש לא עומד במקום שאני מנסה לפתור את הבעייה העכשווית שלי, ולרוץ בחזרה בשמחה לעבר חזרה בתשובה, כלשון ההמון. המטרה שלי בכל ההתדיינות הזאת, היא מטרה של הבנה, הבנה של היהדות. אם הייתי, כתוצאה מאי הבנה של היהדות, עושה את הצעדים שעשיתי, ואחרי זה מעסיק את עצמי כל החיים כדי לא לחשוב שוב על הנושא הזה, או לחילופין נכנס לכל מיני סוגיות כפירה כדי להרגיש טוב וצודק עם מה שעשיתי, לשכנע את עצמי שהיהדות היא באמת שקר, או במקרה היותר גרוע, הייתי מחפש פגמים ביהדות, פגמים בחרדים, פשיעה בציבור החרדי, וכו' (שהם הכלים הקלאסיים של היוצאים בשאלה להתמודד עם מה שהם עשו), הייתי חוטא חטא גדול לאמת, חטא שמבחינתי אין עליו מחילה. מבחינתי מצב כזה מתורגם לחיים בשקר, שזה דבר שאני לא יכול לשאת. אני רוצה להבין, איפה טעיתי, איך הייתי יכול לעשות את הדברים אחרת, והכי חשוב מהי האמת..
אני רוצה ליישר קו עם הדת, אני לא רוצה לחיות את החיים שלי כתוצאה של טראומה, אני לא רוצה לחיות בתגובה-שהחיים שלי יהיו תגובה למה שעבר עלי.
מה אני יעשה עם הדברים? כמה זה ישנה את החיים הטכניים שלי? רק אלוקים יודע. אני רוצה חיבור לדת, אני רוצה את אלוקים בחיים שלי (והוא די נעלם בזמן שהיה לי צד שהוא רוצה ברעתי). אבל אני רואה את הדברים אחרת, אני כבר לא מסתכל על העולם במבט של חרדי\חילוני, אני לא חושב כבר שהמטרה היא להיות חרדי.. ואני חושב שאין כזה דבר חילוני.. זה לא שחור ולבן, אני לא כל כך מצליח להגדיר את עצמי במילים בנושא הזה.. אבל בעבר הדת השתלטה לי על החיים, ולא השאירה לי מקום להתגדר בו, אני היום רואה את הדברים הפוך, דבר ראשון זה אני, אני היחודי, האישיות שלי, והרצונות שלי, מולי יש דת שהיא חיובית, וזה יהיה דבר חיובי לתת לו מקום בחיים האישיים שלי, עד כמה? עד כמה שטוב לי.
אני גם כבר לא רואה את הדברים כתלויים בכיפה, ובהשתייכות כלשהיא למגזר כלשהוא…
אני מקווה שהצלחתי להסביר את עצמי, אני מרגיש שלא לגמרי…
לגופו של עניין, כמו שאמרתי למעלה לגבי נושאים אחרים, גם לגבי הנושא הזה, אני יודע את התשובה הזאת של ברית, אין דרך אחרת להסביר את זה, זאת תשובה מוכרחת, אבל זה עדיין לא מצליח לחלחל, וזה יוצר אצלי שאלות באזורים סבוכים אפילו יותר.
הייתי רוצה להיכנס לדיון יותר עמוק על הנושא הזה של שכר ועונש, ולנסות לברר יותר מה זה בדיוק גהינם, קשה לי להתחבר עם הגישה הפשוטה של הדברים. וגם לדון יותר בחידושים הגדולים שהרב חידש פה, לגבי הפסיביות של מידת הדין ואיך שמידת הדין נמצאת בעולם רק על מנת שיבטלו אותה. אבל אני חושב שבשביל להמשיך עם ההבנה, ולהשיג משהוא, אני צריך להמשיך הלאה עם מהלך הדברים.
קשה לי עם המושג הזה של ברית, אני אומר לעצמי בסדר ברית, אבל ברית של שעבוד, ברית שעושה אותנו עבדים (נכון גם יש את ה-אם כבנים אבל אם כעבדים עדיין קיים), זה לא ברית של אהבה בין לאשתו, זה ברית שמכריחה אותנו שכובלת את ידינו, ברית שהיא כמעט חד צדדית, אין פה ברית ששני הצדדים משעבדים את עצמם אחד לשני, יש פה יישות חזקה שיכולה לעשות הכל אנחנו מתחייבים לשרת אותו ולעשות את רצונו (שזה כולל השתלטות על כל החיים שלנו עד הפרט הכי קטן) ולשאת בתוצאות איומות אם לא (וזה בכלל בלי להיכנס לנושא האם בחרנו את זה מרצון או הכרח), הזהו נישואין?
אמרנו שהדת היא בחירה של אהבה שאנחנו בוחרים בקדוש ב"ה ובתורה, ואמרנו שהיא התחילה בברית שכרתנו עם הקב"ה, ומחיר האהבה הוא העונשים שאנחנו מקבלים על הפרת הברית, שזה בעצם נובע מהאהבה של הקב"ה אלינו והכעס על הבגידה בו.
אבל זה מוביל אותי למקום עוד יותר קשה מבחינתי, וגם כנראה עוד קשה בכלל, הנשמה.
הברית הזאת שכרתנו עם הקב"ה, בשביל להבין שזה מחייב אותנו אנחנו מוכרחים להסבר של כל הנשמות של עם ישראל שעמדו על הר סיני (לא יעלה על הדעת שהתחייבות שאבותינו התחייבו מחייב אותנו עד עצם היום הזה), וכאן אני מתקשה, אני לא כופר חלילה במושג הזה של נשמה וכו' אבל קשה לי מאד להתחבר עם הרעיון הזה. אני עומד פה היום עם כל הרצונות שלי והשאיפות שלי, האישיות שלי, הראיית עולם שלי, זה אני חי ומוחשי, אני שאני מזוהה איתו. אבל הנשמה? חלק ממני חלק יסודי שלי, על פי היהודות זה האני האמיתי והשאר הוא סתם לבוש. אני לא אומר שזה לא קיים, אבל קיים ברמה שגחמה כלשהיא שלה לפני אלפי שנים תכריח אותי להתנהג בצורה מסויימת. איפה אני המוחשי האני שאני מכיר נכנס לסיפור? שוב אני לא ממש מוצא את המילים המדוייקות.. אבל העניין הזה של הנשמה הוא דבר כל כך לא מוחשי, אפילו פחות מוחשי לדעתי מאלוקים, ולהגיד שזה השורש והבסיס שלי, שהוא מתישהוא החליט לחתום על חוזה שאין ממנו דרך חזרה, וזה מחייב אותי עד עצם היום הזה?
תודה רבה.

בס"ד

…. היקר, שלום ורב ברכות!

המכתבים שלך מצליחים לטלטל אותי ולהסעיר את רוחי. משהו מסערת הנפש שלך עובר דרך המדיה הדיגיטלית, וחודר אל ליבי שלי. ותאמין לי, אני מזדהה לחלוטין עם רגשותיך. אני לא יכול לומר, שהיהדות שגדלתי בה הייתה שלילית. ההיפך הוא הנכון. רוב המפגשים שלי עם תורה ועבודת ד' היו מלאי עונג ותחושת גאווה, כמעט אין-סופית. ולמרות זאת, הדים כלשהם של היהדות השלילית הגיעו גם לאוזני, והצליחו להעכיר, אולי במעט, את האווירה. וכמה שזה נשמע נורא, די במעט מהדבר השלילי והנורא הזה, מספיק כדי לרדוף אותי. הנס שלי הוא החינוך הדמוקרטי שקבלתי. האומץ להתבונן בדברים הכתובים, לשאול עליהם שאלות, ולגבש הבנות חדשות, הוא דבר שנולדתי איתו, ונשמתי אותו כל ימי חיי.

ובכל זאת, די במעט השלילה הזו, כדי שאוכל להבין ולהזדהות איתך. תפיסות שליליות על החיים, שמקבלות את העוצמה והמוחלטות של הדת, הופכות להיות קטלניות ממש. הן רודפות אחריך ביום ובלילה. מתערבות בכל נושא שאתה חושב עליו. מציקות בכל רגע נתון, ולסיכום, מכריזות מלחמה על האני. אני מרגיש שהזמן שנשארת דתי בתפיסה ההיא, הוא הרבה יותר מדי. אני הייתי בורח אחרי כמה שבועות, וכנראה הגזמתי, כי זה כבר מדי הרבה.

מצד שני, כנראה החיבור שלך ליהדות נובע מנקודות עמוקות מאד בנפשך. נקודות של קשר רגשי עמוק, של אמונה ואהבה לעניינים שונים בתורה ובמצוות. כך שגם הפתרון של עזיבת הכל רחוק מלהיות קל ופשוט. אחרת לא היית משקיע בעבר כל כך הרבה אנרגיה ומאמץ, כמו שתיארת במכתבך. גם עכשיו, המחשבות על הסוגיות האלו, שמטלטלות את הנפש מרגעים של כן לרגעים של לא, הן לא פשוטות בכלל.

אבל, המלחמה הזו איננה מלחמת יש ברירה. לא נראה לי שתוכל לעזוב את הדיון הזה, עד שתגיע למסקנה שתהיה יותר שלם איתה בתוך ליבך. המלחמה הזו, במובן מסוים, היא ביטוי של דתיות אמיתית, שהרי יש בה את היחס הרציני ביותר ששייך. ויחס רציני לדת, לאלוקים ולתורה, זוהי נשמת היהדות. אפשר לומר, שההתלבטות הזו, היא יותר דתית מאשר אמונה חיוורת וסתמית של אדם שאינו מודע לגודל הנושא.

בכל מקרה, איך שלא תחליט, אני מרגיש חובה לעזור לך להבין יותר נכון את המסר של התורה. אחרי הכל זו עובדה שקיימת גם תפיסה דתית אחרת, כמו שאני תופס אותה. ואין שום סיבה שלא תבין אותה.

ועכשיו אגש למכתבך האחרון.

באת להרגיע אותי או לאכזב, שאתה לא הולך כרגע להיות חרדי, וגם שהיהדות בשבילך כבר איננה תלויה בכיפה, ובכלל, רק אלוקים יודע מה תהיינה התוצאות של כל המהלך הזה.

המשפטים האלה הם נפלאים. לא שאני לא רוצה בכל ליבי שתתקרב לד', ותשמור מצוות. אני לא מאריך בנקודה הזו, משום שהיא פשוטה. אבל העיקר הוא, שתתן ללב שלך לצמוח ולהתפתח בדרך שלו. הקב"ה ברא את האדם עם פנימיות, והיחס הפנימי איננו רק דרך להגיע לתוצאות טובות יותר, אלא הוא הנושא והוא המטרה. תנה בני לבך לי, אומר הקב"ה לאדם. והמעשים הרבים הם כמו מסגרת מתאימה ליחס הפנימי. אבל אם תדלג על היחס, ותכריח את עצמך להתקדם בחיצוניות, זו תהיה בכייה לדורות. משום שכך היחס הרגשי שלך לא יהיה נכון, ואח"כ יהיה קשה הרבה יותר לתקן אותו. וזה חבל. זו בדיוק הגישה הנכונה, להשאיר את העתיד לאלוקים, וללכת בדרך שלך, של הלב והנפש. רק האני הפנימי שלך צריך להחליט, לא אני חלילה, וגם לא האני החיצוני והשטחי שלך, זה שהוא בעצם כל מיני קולות ששמעת בימי חייך מכל מיני אנשים, והם נכפו עליך. זה לא קל, משום שהעתיד מפריע ומטריד, אבל אנחנו נשתדל להשאיר אותו בצד, עד כמה שאפשר.

כתבת שהרעיון של הברית, למרות שהוא מובן לך מצד אחד, הוא מאד קשה. למה הברית הזו כל כך מחויבת וכוללת? אין תחום שהיא לא נכנסת ומתערבת בחיים. וגם העניין של העונש מפריע לראות את זה כברית וכאהבה.

אני אפריד את השאלה הזו לשני חלקים. ריבוי הפרטים והעונש.

כשמתבוננים במצוות התורה אנו רואים דבר מעניין מאד. מצד אחד, באמת התורה מצליחה לחדור לכל תחום בחיים, ולשים שם איזה מחיצה, מרגיזה לפעמים. אם זה באכילה, כשרות וברכות. בעסקים, ביחסים עם בני אדם, בכל תחום יש משהו שחייבים לעשות, ומשהו שאסור לעשות. מצד שני, התורה לא נתנה שום מצווה שמחייבת לעסוק בה בחיים. אי אפשר לומר שיהודי עוסק בחייו במצות מזוזה או תפילין. גם שבת וחגים, שלוקחים זמן משמעותי יותר, לא יכולים למלאות את חיי האדם. בקיצור, היהודי עושה מה שכל בן אדם עושה, ורק יש לו ציוני דרך בכל דבר שהוא עושה.

אני קורא למצוות התורה, 'מערכת מכוננת ערכים'. במילים אחרות, יהודי יכול להיות צייר, עורך דין, ראש ממשלה וטבח, ומה לא, רק שהמצוות נועדו להזכיר לו ולהחדיר בתוכו ערכים כאלה, שכל מה שיעשה יעשה מתוך ועל פי ערכים יהודיים. למשל, רופא חילוני פועל לפי ערכים חילוניים, ואילו רופא דתי, בגלל המצוות שמחיות אצלו את היהדות, פועל לפי ערכים יהודיים תורניים. הייתי רואה בחלק גדול מן המצוות אותות וסמלים דתיים, שבאים להזכיר לו את הנוכחות האלוקית, כדי שאם יעירו אותו באמצע הלילה כדי לרוץ לחולה אלמנה, הוא יעשה זאת במהירות וביעילות, מתוך נאמנות לערכי התורה.

הערכים התורניים הם רבים, אבל אפשר לכלול אותם בשלוש או בארבע כללים. אמונה, חסד, צדקה ומשפט. כמו שאומר ירמיהו (ט' כ"ג), כי אם בזאת יתהלל המתהלל, השכל וידוע אותי, כי אני ד' עושה חסד, משפט וצדקה בארץ, כי באלה חפצתי נאם ד'.

כאשר האדם נותן את דעתו למה שהמצוות באים לעשות לו, והוא מאמין ומקבל את ערכי התורה, הוא רואה במצוות ברכה ועונג. הוא מרגיש איך המעשים שהתורה דורשת מכוונים להעצים את החלק המחשבתי והרגשי באישיותו, והוא מקבל בתודה את השפעת המצוות על נפשו. כמובן, אם היחס למצוות הוא טכני ודקדקני גרידא, כשהעונש הוא הנושא המהותי והמרכזי בחוויה שלו, אז וודאי שהיחס למצוות הוא כפייתי, והן מכבידות ומעוררות התנגדות מתמדת.

אסור שהעניין של העונש יתפוס מקום מרכזי בראש. הגמרא אומרת שהיה צד שלא יתרגמו לארמית את הפרשיות של שכר ועונש, כדי שלא יבואו לעבוד את ד' מיראת העונש. והמסקנה היא, כנראה, שלא צריך לחשוש לזה, משום שלא סביר שזה יקרה. יראת העונש נועדה להיות איזה מסגרת תת קרקעית ששומרת על האדם שיהיה במקום הנכון. זה דומה לילדים בכיתה. צריך ודאי להיות איזשהו פחד ברקע. אחרת כמעט אין סיכוי שהילדים ילמדו. אבל אוי ואבוי למורה שהיחס המרכזי אליו הוא פחד מעונש. אין אפשרות שתתפתח אווירה של למידה מתוך פחד. כך גם בעבודת ד'. התחושות המרכזיות הן חיוביות. אהבה ואחריות, שמחה והתעניינות. היראה קיימת ברקע, והיא מוסיפה את שלה, אבל אין היא צריכה להיות רגש גלוי ומורגש.

בכלל, אני סבור שאין לנו שום יכולת לחשב ולדעת את העונש והשכר. אם אדם מאמין שהאלוקים אינו רשע או אכזר, הוא צריך להיות בטוח שהקב"ה דן אותו רק לפי יכולתו, והאפשרויות של האדם תלויות מאד במצבו הנפשי. אני משוכנע, שבחור ישיבה שלא קם בבוקר לתפילה ולסדר א', הוא כמעט תמיד אנוס לגמרי, שהרי הוא מודע למחיר שהוא משלם על התנהגותו. מחיר חברתי, מחיר רוחני ומחיר נפשי. ואם בכל זאת הוא לא קם, כנראה הוא פשוט לא יכול לקום! האם הוא מזוכיסט? הוא לא רוצה לעשות לעצמו טוב? יתכן שהוא כן יכול לקום, אבל לפי הבנתו והרגשתו, הוא פשוט לא יכול! ועכשיו, האם אלוקים אמור עוד להעניש אותו על הסבל שהוא סובל בתוך עצמו? ואני ואתה יודעים שבחורים שלא מתפקדים כמו שהם מבינים שצריך לתפקד, סובלים סבל נפשי אין-סופי. וכמובן, כל זה הוא רק דוגמא, ואותו דבר, והרבה יותר חמור, נכון לומר על בעיות אחרות, כמו סרטים ושאר ענייני קדושה.

ואם נגעתי בנושא הטעון הזה, אני חייב לומר בו כמה מילים. אני סבור שחיים של בחור רווק הם משהו בלתי אפשרי. הקב"ה ברא את האדם בצורה שהוא אמור להתחתן בגיל צעיר מאד. זה כמובן בלתי אפשרי, אבל הגוף והנפש דורשים את שלהם, ואינני יודע כמה אפשר לדון ולהאשים בחור שמתייסר במציאות בלתי נתפסת של צורך קיומי שאיננו ניתן לסיפוק. ואם מצטרף לזה חוסר הצלחה בלימוד, או קשיים חברתיים ומשפחתיים, זה הופך להיות קושי שאין לעמוד בו! האם הקב"ה עתיד לדון אדם כזה במידת הדין? חלילה וחלילה. בעיני זו הוצאת שם רע על הבורא. זה מנוגד לאמונתי בו.

אני לא מתכוון לצאת בהיתר גורף לאונן או משהו כזה. אני מסביר לתלמידי תמיד שבעניין הזה אין מי שמצליח להישאר נקי, ואין מי שפטור מלהשתדל. חז"ל ידעו לספר על אדם אחד בהיסטוריה שהיה נקי לגמרי, הוא יעקב אבינו. וכל היתר הצליחו במידה שהצליחו, ושכרם כפול מן השמים. אני מגנה בחריפות את השתיקה של המחנכים בעניין הזה. הם יוצרים תחושה שכאילו אין כזו בעיה, כך שבחור עלול להרגיש שיש לו בעיה אישית, שאין לאף אחד אחר. עד שבחור מגלה את השקר הזה, ואז נשבר לו כל האימון במערכת, וגם האימון בעצמו, והוא מפתח מבט ציני על החיים. כל זה הוא פשע חינוכי ממדרגה ראשונה.

נסחפתי קצת בנושא הזה, ואחזור לעיקר העניין.

בעיני השאלה העיקרית היא מהו המסר המרכזי שהתורה באה להעביר לאדם. האם המסר הוא של חובות האדם, או של הערך והחשיבות שלו בעיני הבורא. התורה כולה היא סיפור של אהבה לכל אחד ואחד. התורה באה ללמד את הערך האין-סופי של כל אחד. איך הקב"ה מתעניין בו ומשתדל להוליך אותו בדרך הטובה, אל הטוב בעולם הזה ובעולם הבא. וודאי שיש גם מחויבות, אבל היא לא הנושא הראשוני. העמדת המחויבות במרכז, ויותר חמור ונורא, העונש, היא החמצה של עיקר הרעיון.

אני רוצה להתייחס לעוד שתי נקודות שהעלת במכתבך. הראשון הוא העבדות. כתבת בסוגריים: נכון גם יש את ה-אם כבנים אבל אם כעבדים עדיין קיים. אני רוצה לספר לך דבר נפלא. התורה לא משתמשת בטיעון של העבדות בשום מקום שהיא תובעת משהו מן האדם. תמיד הנימוק הוא הקשר והיחס. רק במקום אחד, כאשר האדם בוחר להיות עבד של אדם אחר, אז הקב"ה אומר (ויקרא כ"ה מ"ב), כי עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים, לא ימכרו ממכרת עבד. זאת אומרת, וודאי שהעבדות קיימת, אבל אין הקב"ה מעוניין שהיא תהיה הנושא. זה כמו שהבן שלי מעשן בתוך הבית, ואני לא מרשה לו, אני לא מוותר על הבעלות שלי על הדירה, והיא נשארת שלי, אבל אינני משתמש בעיקרון הזה ביחסים שלי עם בני. זה פשוט לא תופס מקום. הנושא הוא היחס וההדדיות בין בני המשפחה. כך גם בינינו לבין הקב"ה, אנו מעוניינים לדבר במישור של הקשר. רק אם לא זכינו אנו מבקשים רחמים גם בתורה עבדים. עינינו לך תלויות עד שתחננו ותוציא כאור משפטנו.

ונקודה נוספת, בעניין ההתחייבות של הנשמה במעמד הר סיני. אני מסכים איתך לחלוטין. ההתחייבות של הנשמה אין לה שום כח לחייב אותי. אינני מודע להתחייבות הזו, אינני זוכר אותה. אני גם לא מקבל את המשפט שלפי היהדות הנשמה זה אני. האני שלי זו התודעה שלי, שמורכבת מהנפש והגוף וכל מה שמשפיע עליה, ולא מאיזה משהו ערטילאי שאיננו נתפס ואיננו מוכר לי.

לכן אינני מקבל את התשובה שההתחייבות בהר סיני היא של הנשמה. אם זה היה הנושא, הייתי מרגיש פטור ממחויבות. התשובה האמיתית היא שההתחייבות הייתה של העם. העם כיישות משפטית עמד למרגלות הר סיני, וכרת ברית. וברית זו תקיפה ומחייבת עד היום הזה, את כל מי שרואה את עצמו בן לעם היהודי.

אני מתאר לעצמי שהמשפטים האחרונים מתמיהים ומרגיזים אותך. האם יש משמעות להתחייבות של עם כדי לחייב את היחיד אחרי אלפי שנה? אבל מה אעשה שזה מה שהתורה עצמה אומרת. ויותר מזה, העובדה היא שרוב העם היהודי רואה את עצמו כשייך לברית הזו. מיליונים של יהודים חילוניים, לא מסכימים להגיד שהם לא שייכים לברית, למרות שהם מרשים לעצמם לחלל שבת וכדומה. הם מרגישים חוסר אימון במערכת הרבנית, שנראית מוזרה ולא רלוונטית, ולכן הם לא שומרים מצוות, אבל תשאל אותם מה דעתם ביחס לעצם הקשר עם הקב"ה והתורה, הם יגידו שהם שייכים ומחויבים לזה.

הסיכום של הכל הוא אחד. הקב"ה מעוניין בי. בליבי, בנפשי ובתחושותיי. וכל השאר תוצאות של הנקודה הזו.

אני מקווה שלא הארכתי יותר מדי.

באהבה, אליהו מאיר.

הרב פייבלזון!!!
ראשית כל אני מרגיש צורך להתנצל. בהתחלה היתה לנו התכתבות די אינטנסיבית ואחר כך זה פסק באחת. בהתחלה כשהתחלתי את ההתכתבות הדברים בערו בי כמו אש והטרידו את מנוחתי ללא הרף הייתי מוכרח להוריד את העול הזה מהלב שלי. בעזרתך באמת עשיתי את זה.
אני לא יודע אם אתה ראית את התהליך שעבר עלי. לא היו לי שאלות פילוסופיות או משהוא שמצריך דיון אינטלקטואלי. היה לי פשוט את הלב השבור והמבולבל. הרגשתי התנגדות עצומה לדת ולנושאי דגלה וגם שנאה. בחכמתך הבנת את מה שאני אומר בין השורות וכבר במכתב הראשון לא ממש ענית לי על מה ששאלתי במכתב אלא על מה שהנפש שלי שאלה וזעקה. אני אסיר תודה לך על כל זה. אני אף פעם לא הרגשתי צורך להוכחות לקיומו של הבורא או לתורה מן השמיים. אני לא חושב שאני יכול להוכיח את זה למישהוא אחר, אבל השאלות לא קשות לי ככה שאני לא צריך תשובות. הצורך שלי היה שלווה נפשית עם הדת ואת זה קיבלתי הרבה בזכות ההתכתבות הזאת. הקשר שלי עם הא-ל התחזק הרבה וגם טכנית יותר התקרבתי למצוות התורה.
אני מאמין שיש לי דרך ארוכה עוד לעשות דרך שאני יעשה אם זה יבוא מתוכי.
אבל כרגע אני לא חווה את אותה בעירה שחוויתי בזמנו. הכתובת של הרב שמורה אצלי למקרה שאני יצטרך לשאול עוד שאלות, אבל כרגע אני במקום טוב.
שוב תודה על הכל.

הפוסט התכתבות ליוצא בשאלה הופיע לראשונה ב-פתחי עולם.

אחד מילדי, בגיל ההתבגרות, שאל אותי מה האסמכתאות שיש לי על כך שהאלו' נתן את התורה לפי תפיסת היהדות. אולי הנוצרים צודקים ואולי המוסלמים?

הרי גם אתה מסתמך על המסורת שאביך העביר לך ונראה לי שהדבר מצריך בדיקה מעבר להסתמכות על ההעברה מאב לבן של התפיסה הדתית? אלו היו תורף דבריו.

התשובה שעניתי לו היתה שהאלו' יכבד כל אדם שיבדוק ברצינות את הדרך לעבודתו. אולם לא ראיתי מעולם צורך לבדוק את הדבר.

אך הנני עומד נבוך בפני שאלה זו וחושבני שהנער ראוי לתשובה מקיפה שאולי ונמצאת באמתחתך…

תשובה: 

בס"ד

… שלום!

באיחור רב אני מתיישב להשיב למכתבך. גרמו לכך מספר תקלות, שאקווה שלא יפריעו לנו בעתיד.

מכתב הפתיחה הקצר שלך, הצליח לנגוע בכל כך הרבה סוגיות, ואפשר להתייחס אליו בכמה אופנים. אפשר להתחיל עם תשובה ישירה לשאלה של בנך, ולנסות להוכיח את אמיתות המסורת היהודית.

יש על כך חומר למכביר שכבר פורסם בכמה וכמה חיבורים, וראש לכולם הוא ספר הכוזרי לריה"ל. גם בדורותינו נכתב על כך בצורות שונות.

אפשר היה להתייחס לתשובה הנועזת שענית לו, ולאמירה שהאלוקים יכבד כל אדם שיבדוק ברצינות את הדרך לעבודתו. המשפט הזה פותח דיונים מורכבים על י"ג עיקרי אמונה, ועל דינו של המתחבט בהם. המשפט הכנה שלך: לא ראיתי מעולם צורך לבדוק את הדבר. הוא סתום במקצת, בגלל שלא מבואר בו מדוע לא ראית צורך בכך. אבל בכל אופן, מעניין מה היתה תגובתו של בנך למשפט זה? האם הוא לא שאל, אותך או את עצמו, האם אדם יכול לחיות חיים של אמונה בלי רמה גבוהה יותר של וודאות?

מתוך שלל הנושאים הללו, אני אבחר לעסוק דווקא בצד הפסיכולוגי של הענין. ואפתח בתקציר של המהלך שאני עברתי בנושא זה.

כבר כמה וכמה שנים שמזדמן לי מדי פעם לשבת עם בני אדם המתחבטים בשאלות של אמונה. בתחילת הדרך פעלתי מתוך גישה של תשובות והוכחות. הייתי משתדל לשמוע היטב מהן השאלות של השואל, ולהשיב על שאלותיו וספקותיו בצורה ההגיונית והברורה ביותר, כמובן, לפי מיטב ידיעותיי והבנתי.

במשך השנים נוצרה אצלי תחושה, שהלכה והתגבשה לכלל משנה מסודרת, שהסוגיה הזו, של אמונה, אינה תלויה באופן מוחלט בדיון הפילוסופי-מדעי, אלא מורכבים בה סוגיות רגשיות ונפשיות שונות, ומן הדין שנתייחס גם אליהם בשיחות כאלה.

אחד החלומות שלי במשך השנים, היה לנהל מחקר מקיף ומעמיק על התפתחויות בנושא האמונה אצל בני אדם, ובקשר הקיים בין התפתחויות אלה לבין תפיסותיהם, רגשותיהם ומצבם הנפשי של אותם בני אדם. כיום אני מבין שזהו מפעל גדול ומורכב, שכדי להוציאו אל הפועל צריך להתגבר על בעיות רבות, חלקן בעיות מעשיות, מי יהיה מוכן לשוחח על הנושא, ואיך לנהל את השיחה, וחלקן בעיות מושגיות, משום שכדי לנהל מחקר כזה באופן משמעותי, עלינו לנסח הגדרות שונות על התהליך, ולבחון את תקפותן בעולמם של בני אדם.

בינתיים המשכתי להיפגש עם בני אדם שונים בנושא זה, ולחשוב הרבה על הנושא. אינני מבקש לטעון שלמסקנותיי יש תוקף מוחלט, אבל אני מייחס להן חשיבות רבה, והן נראות לי אמיתיות ומקיפות למדי. אני יכול לומר שככל שהעמקתי בחשיבתי, והשתמשתי ברעיונותיי באותן שיחות, כך גדלה הצלחתי בשיחות אלה. בהמשך התכתבותנו, כך אני מקווה, ניגע יותר בכל ההיקף של המחשבות האלה. אבל במכתב זה אצטמצם בשתי נקודות.

האחת היא, שהאמונה איננה (רק) הכרעה שכלית, אלא היא מצב נפשי. בשפה המקובלת בבית המדרש הייתי אומר, האמונה היא מידה. מידה כמו אהבה, גאווה או ענווה. היכולת להכריע הכרעה פנימית, ולבנות עליה את החיים, היא יכולת נפשית, ולאו דווקא יכולת שכלית. היא תלויה במבנה הנפשי של האדם, ובמהלך הרגשי של חייו. אני מודע לכך שהניסוח הזה עלול לעורר טענות רבות. קיימת גישה שמצפה להכרעה אובייקטיבית-מדעית כביכול בנושא זה. שהרי אם מערבים את הרגש בדיון על האמונה, אנחנו הופכים את הדיון הזה לדיון סובייקטיבי, ואיפה כאן האמת הוודאית? זה בהחלט מעורר בעיה. אבל מבחינתי המסקנה הזו הוכחה באופן חזק כל כך, שאין לי דרך לסטות ממנה.

אתה כמובן רואה, שהסוגיא הזו צריכה עוד ליבון, ומן הסתם ניגע בה בהמשך, אבל בינתיים אצטט אסמכתא אחת לדברי. החזו"א פותח את חיבורו הקטן 'אמונה וביטחון', במשפט הבא: מידת אמונה היא נטייה דקה מעדינות הנפש. לאמור: יש לנו עסק כאן עם מידה טובה. כשהחזו"א כותב את המילה 'עדינות', הוא מתכוון לומר שהנפש העדינה, הרגישה והזכה נוטה אל האמונה. מי שרגיל בכתביו, חש את החיבה והערגה שהיתה לו כלפי נפש עדינה. ככל המידות מתפתחת האמונה במצב נפשי מסוים, כמו שממשיך החזו"א לכתוב שם. אבל מבחינתנו די במשפט הזה כדי להביא מקור למה שכתבנו.

הנקודה השניה שרציתי לעסוק בה, והיא נוגעת כבר ישירות למכתבך, היא תחושת החרות. המסר המשמעותי ביותר בתשובתך לבנך, היה הלגיטימיות של השאלה. אפשר היה לנסח ולבטא את המסר הזה באופנים אחרים, אולי נועזים ומורכבים קצת פחות, אבל העיקרון החשוב הוא: מותר לך לשאול ולהתחבט, ואתה אמור לעצב את החלטתך.

המסר הזה הוא חיוני, מפני שכדי להכריע הכרעה פנימית של אמונה, צריך אדם לחוש בכוחו, ביכולתו ובזכותו להכריע הכרעות מהותיות בחייו. מי שאין לו את התחושה הבסיסית הזו, לפי הבנתי הוא מנוע מלהגיע לאמונה חיה ונושמת.

שאלת החרות היא שאלה יסודית ומשמעותית ביותר. במקומות רבים מקובל לראות את החינוך כעיצוב נפש החניך. כאילו המחנך בא להטביע את תפיסותיו באישיותו של החניך, ולקבוע באיזה אופן היא תתפתח. אינני קובע שאין מובן כזה בחינוך. אבל יסודו של החינוך הוא בנתינת מקום לנפש החניך להתפתח ולצמוח לפי אופייה. תחושת החרות הזו היא התנאי היסודי ביותר לצמיחתם של בני אדם חיים ויוצרים. החרות הזו צריכה להינתן לאדם ע"י מקורות הסמכות העיקריים בחייו, הלוא הם ההורים.

יותר מכל חשובה החרות הזו בסוגיא של אמונה. אדם בן חורין מסוגל להכרעות בחייו, ובראשן ההכרעה להאמין.

אני חושב ומקווה שהצלחתי להבהיר את עצמי. אני יודע גם שדברי יעוררו שאלות נוספות מצידך, ואני מחכה להן בקוצר רוח.

התשובה הארוכה שאולי נמצאת באמתחתי, היא חשובה פחות בעיני, והיא תחכה, אולי, לאחד המכתבים הבאים.

בידידות, מאיר. ט"ז אייר התש"ע.

הפוסט איך יודעים שהתורה אמת? הופיע לראשונה ב-פתחי עולם.

ברור לחלוטין, שאין להרגיע את הכאב הזה, בטענה שאצלנו המצב יותר טוב מאשר אצל אחרים. תורתנו היא תורת אמת אלוקית, ואין היא מסתפקת בלהיות קצת, או הרבה, יותר טובה מאחרים. דרך נוספת קיימת בפנינו, לכאורה, והיא מקובלת ומפורסמת מאד אצל אנשי תנועת התשובה, והיא לטעון שהתורה אינה מפלה את האישה ביחס לגבר, אלא מבדילה ביניהם, ומעמידה לכל אחד מהמינים מסלול מיוחד ושונה, אך אין כאן הפליה, ולשני המסלולים ערך שווה. אני מסכים שיש אמת מסוימת בטענה הזו, וכמה הלכות ודינים יכולים להיות מוסברים בדרך זו, אבל נראה לי שהתבוננות אמיתית בתורה איננה מאשרת את הטענה הזו לחלוטין. ודי באותן הלכות שאינן מתאימות לטענה הזו, כדי ליצור תחושה קשה ומרירה של הפלייה. נטיית הלב הפנימית של כל אדם ישר מתקוממת נגד כל הפלייה שהיא!

כאמירה כללית, הנוגעת לכל התנגשות בין הצדק הטבעי לבין דיני התורה, ברצוני להניח הנחה שמנחה אותי בהתמודדות עם שאלות כאלה. הצדק הטבעי אינו יצירה אנושית גרידא, אלא הארה אלוקית של ממש! חוש הצדק הטבעי נובע מצלם אלוקים שבאדם, וממנו יסוד לכל התורה כולה. רק דבר ד' הכתוב בתורה, ביחד עם האור האלוקי המתגלה בנפש האדם, יכולים להוציא לפועל ולהביא לידי גילוי את האמת האלוקית שנועדה להנחות את בני האדם בדרך ד', לעשות צדקה ומשפט. כאשר נוצר עימות בין שניהם, אין זה ראוי לעמעם ולהקהות את העימות, אלא להיפך, לחדד אותו, ולחפש את ההבנה האמיתית של התורה, כדי להשכיל על דבר אמת. התהליך הזה אינו תמיד קל, ולפעמים דורש מהאדם להתייסר בייסורי הסתירה, ולחפש לאור הנר את האמת התורנית המלאה.

כשאנו מנסים לעיין בסוגיית מעמד האישה בתורה, אנו מוצאים שני שורשים להבדל במעמדם של גברים ונשים. האחד מוטבע באנושות מעיקר יצירתה, והשני הוא תוצאה של החטא האנושי הראשון. השורש הראשון הוא ביצירת האישה, שבקריאה שטחית בתורה נראה שהגבר הוא האדם המקורי הראשון, ורק מכיוון שלא היה לו טוב להיות לבדו, יצרו עבורו את האישה. מכאן קל להסיק שהגבר הוא המטרה, ואילו האישה – אמצעי. הגבר הוא המרכז, והאישה היא בשוליים. וכבר ראינו כותבים ודוברים למיניהם שלמדו מכאן על מקום האישה ביהדות בכלל, ועל תפקידה בנישואין בפרט.

המקור השני הוא הקללה שהתקללה האישה אחרי חטא עץ-הדעת. שם נאמר במפורש בתורה 'אל אישך תשוקתך והוא ימשול בך'. כאן מדובר במפורש על תלות של האישה בבעלה, ועל ממשלת הגבר באישה. הדיבורים הללו אינם יכולים להיתפס על ידי אדם בדורנו! ברור גם, שהצדקת הדברים בחטאה של האישה לא יישבו את דעת רבים מאיתנו. עכ"פ, ברור לגמרי שממקורות אלו צמחו הלכות ומנהגים רבים שמעמידים ומגדירים את מעמד האישה בעולמה של היהדות. ולנו, כגברים וכנשים המאמינים בתורת חיים, קשה מאד להסתדר עם הדברים.

למרות ששני המקורות הללו דורשים ביאור, עיקר עיסוקי כאן הוא במקור השני. במקור הראשון אעסוק בקיצור בסוף דברי.

בקריאה פשוטה, אפשר להסיק מקללת האישה, שמקומה הראוי של האישה הוא תחת ממשלת בעלה. וכאן עלינו לחשוב ולהתבונן איך אנו מתייחסים למציאות הנראית לעינינו. יש כאן נקודה שחשוב וחיוני להדגיש אותה. העולם שאנו נמצאים בו שונה לחלוטין מהעולם הישן, כפי שאנו קולטים את צורתו מתוך דברי חז"ל ודברי רבותינו גדולי הדורות! עובדה ברורה היא, ואין להטיל בה שום ספק, שמעמדה ומצבה של האישה הולך ומשתנה לטובה מדור לדור. אינני רוצה להסתכן ולהעריך באיזו מידה יהיה השינוי בדור או בדורות הבאים. ידיעת העתיד היא תמיד משימה מורכבת עבור בני אדם. אבל לא נהיה מופרעים מדי אם נניח שהשיפור במעמד האישה רק ילך ויצבור תאוצה. הבנה והפנמה של השינוי הזה, מובילות אותנו לשתי שאלות. האחת, מהי עמדת התורה ביחס לשינוי העצום הזה? האם כיהודים מאמינים עלינו להצטער עליו ולהשתדל לשנות אותו, או שמא עלינו לקבל אותו בברכה? והשאלה השנייה, אילו חלקים מדפוסי החיים הקדומים, המיוסדים על המצב הישן, מתאימים וניתנים ליישום במצב הדברים החדש?

לדעתי, אלו הן שאלות מוכרחות, ואין אדם יכול להתעלם מהן, אא"כ הוא מאלה שאוטמים את עיניהם, ומשתדלים שלא לראות אפילו בתוך ד' אמותיהם. אביא כאן דוגמא לשאלה הראשונה. ידוע לכולנו שאחר חטא אדם הראשון, נקנסה על האדם גזירה מיוחדת של עול הפרנסה. 'בזיעת אפיך תאכל לחם'. ואכן, לאורך דורות רבים היו רוב רובם של בני האדם עסוקים ביגיעת הפרנסה במשך כל היום, לאורך רוב ימי חייהם. כיום, כמעט אין אדם שצריך להתייגע לצורך הקיום הבסיסי שלו, ורבים בתוכנו מסוגלים להשקיע שעות רבות ביום, ויותר מזה, בלימוד תורה. האם יעלה על דעת מי מאיתנו לראות בשינוי זה תופעה שלילית? כולנו מבינים שברכת ד' היא תעשיר, ועלינו לקבלה בשתי ידיים, ולנצלה באופן הטוב ביותר בדרכה של תורה. ממש כך עלינו לשאול את עצמנו, האם עליית מעמד האישה היא בשורה טובה עבור האנושות, או שמא, זהו אחד מהקלקולים שהגלות הטילה עלינו, וראוי וכדאי להגן על עצמנו מתופעות כאלה?

תשובה:

התשובה לשאלה זו היא פשוטה. כיון שהתורה קובעת את מעמדה הנחות של האישה כקללה וכעונש, ברור א"כ, שכל שיפור במעמדה הוא מבורך. ממש כאמצעים לשיכוך כאבים בשעת הלידה, שכל אדם שפוי מבין שיש כאן הקלה בקללה, ותיקון המציאות המקולקלת. באותו אופן עלינו לשפוט את השינויים שחלו במעמדה של האישה בביתה ובעולם. הקללה שקילל בורא העולם את האישה הולכת ומתמעטת. זוהי עובדה, שרק עיוור, או מי שאוטם את עיניו, יכחיש אותה.

יתר על כן, כשמתבוננים היטב במהלך ההיסטוריה, אנו רואים שאין מדובר בשינוי מקרי וזמני, אלא במהלך עקרוני ומהותי. המבנה של העולם הישן, הולך ומשתנה בהדרגה, ולאט לאט כל הקללות והקלקולים שחלו באנושות בראשית ימיה, הולכים ומיתקנים. הדבר נכון ונראה לעין ביחס לקללת הפרנסה, שכיום השתפרה באופן משמעותי. הדבר נכון ביחס לעבדות, שהייתה חלק בלתי נפרד מצורת החיים בעולם העתיק, וכיום נעלמה כמעט לגמרי מן העולם. וממש כך יש לומר על מעמד האישה. אני כשלעצמי אינני יכול לראות את הדברים באופן אחר. העולם צועד לקראת התיקון!

מהו מקומם של חכמי התורה בתיקון הזה? האם הם עודדו את ההתקדמות הזו? התשובה לשאלה זו אולי עלולה להפתיע מעט, אבל אני סבור שחכמי ישראל, בכל הדורות, השתדלו בעניין זה. אנו מכירים תקנות רבות שתיקנו במשך הדורות כדי להיטיב את מעמד ומצב הנשים. כך תקנו וחייבו את הבעל במזונות אשתו. כך תקנו כתובה לאישה המתגרשת כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה. וכך, כשהזמן היה בשל לכך, אסרו על הגבר לקחת שתי נשים. חז"ל גם כללו בהתחייבות הכתובה לשלם הוצאות נישואין לבנות, ובתקופה מאוחרת יותר, הנהיגו בארצות אשכנז מנהג המכונה 'שטר חצי זכר', שפירושו, שכל בעל מתחייב לאשתו בשעת הנישואין, שבנותיה יקבלו מן הירושה מחצית מן הבנים.

בכל התקנות האלה, ראו רבותינו את עצמם כפועלים על פי רצון התורה ועל פי הדרכתה, שהרי כבר התורה התחילה בדאגה לזכויות הנשים, כשציוותה את הבעל למלא חובותיו כלפי אשתו גם כשהוא לוקח אישה אחרת.

דוגמה נוספת מעניין קצת שונה. אנו יודעים שהתורה נתנה לאב זכות לקבל קידושין עבור בתו הקטנה. התוכן הפנימי של הדין הזה הוא, שכיון שגיל הנישואין בדורות ההם היה נמוך מאד, והבת הקטנה לא הייתה מסוגלת לדאוג לעצמה, כמובן, לכן הטילה התורה את התפקיד הזה על האב. הגמרא קוראת לזה מצווה המוטלת על האב. נכון הדבר שלנו קשה להבין איך התקיימו נישואין כאלה, של ילדות בגיל צעיר כל כך. אבל זוהי עובדה שכך היה המנהג, ובני הדורות ההם היו מרוצים ממנו. אמנם, כשעברו דורות, והגיע מצב שהבנות לא היו מאושרות בנישואין הללו, עמדו חז"ל ותקנו: 'אסור לאדם שיקדש את בתו עד שתגדל ותאמר בפלוני אני רוצה'. האם הם פעלו בניגוד לרצון התורה? חלילה. כל סמכות החכמים לתקן תקנות היא רק בשביל לחזק את התורה. חז"ל בוודאי הבינו את כוונת התורה, וידעו שמאותה כוונה צריך לאסור את מה שהתורה התירה.

לפי הבנה זו, אנו צריכים להתייחס לחרם דרבנו גרשום, לא כאיזו תקנה מקרית, כי אם לשלב בתהליך התיקון ההיסטורי. לדעתי, מעולם לא היה ספק בדבר שהצורה הראויה של נישואין היא מונוגאמית, דהיינו, גבר אחד שנושא אישה אחת. אפשר להוכיח זאת גם מתיאור הנישואין הראשונים בפרשת בראשית, וגם מהעובדה שכמעט לא מצאנו שתי נשים הנשואות לאיש אחד, לא במקרא ולא בחז"ל. גם הקשר הנפלא בין הקב"ה לכנסת ישראל, שנמשל במקומות רבים בתנ"ך לקשר זוגי, איננו סובל כניסה של אישה נוספת.

חשוב להדגיש שתי נקודות, כדי להבין יותר טוב את מהלך התקנות. הנקודה הראשונה שהתקנות הללו הגיעו בשלבים. כאשר מנסים לשנות מצב ע"י תקנה, חייבים לבדוק ולהוכיח שהמצב מתאים לתקנה. אם היו אוסרים חז"ל לקחת שתי נשים בזמן שעדיין לא היה מעמד האישה בשל לזאת, היו גורמים נזק, בעיקר לנשים. כל מי שהיה נתקל בקושי כלשהו עם אשתו, היה מגרש אותה בלי אומר ודברים, כדי לקחת אישה אחרת. רק כאשר מעמד האישה השתנה במשך הדורות, והקשר שיש לבעל עם אשתו נהיה עמוק ומשמעותי יותר, היה אפשר לצפות מהגבר להישאר עם אשתו הראשונה, למרות הקושי שהיה בנישואין הללו.

ונקודה נוספת. המבנה של ההלכה דורש שכל תקנה ושינוי ייעשו באופן מקצועי ומותאם לדיני התורה. אין סמכות לאף אדם לבטל קידושין שנעשו על פי דין תורה, ולכן גם אדם המקדש אישה שנייה בימינו, קידושיו תופסים. וכך צריך כל שינוי או תקנה להיות מבוסס בדרכי ההלכה. מהסיבה הזו, רק חכמי הלכה מובהקים, היודעים לשקול בדעתם את כל הצדדים של העניין, יכולים לתקן תקנות.

הדברים הללו נותנים לנו כבר דרך בחיינו. באופן כללי אנו רואים את עליית מעמד האישה, ואת היחסים השוויוניים במערכת הזוגית, כאידיאל. כמובן, כאן העניינים משתנים מאישה לאישה ומבית לבית. כל אדם צריך לבנות את חייו באופן ובצורה המתאימים לו, ואין ללמוד מאדם לאדם בלי להביא בחשבון את ההבדלים בתנאי החיים. בכל הנוגע לשאלות הלכתיות, עלינו לברר לעצמנו מהן דרישות ההלכה, ובאיזה אופן ראוי וצריך לקיים את ההלכה.

אין בכל הדברים שנכתבו כאן, כדי להבין שתפקידם של נשים וגברים הוא זהה. אין להסיק מדברינו שמקומם של הגבר והאישה במערכת הזוגית הוא זהה. לפחות לפי מצבנו כיום, עומד הקשר הזוגי על כך, שהגבר חפץ באישה ומשפיע מאהבתו עליה. הכוונה היא רק שהמבנה של החיים המשותפים צריך להיות כזה המכבד את שני הצדדים, כאשר העניינים המשותפים צריכים להתנהל מתוך הבנה הדדית.

להשלמת הדברים עלי להוסיף נקודה נוספת, שהיא חשובה מאד. מה תעשה אישה שבעלה אינו רואה את הנושא בצורה זו, ומצפה למערכת יחסים של ממשלה ושלטון על אשתו? כמובן, אם מדובר על אדם שלילי, או כזה הסובל מבעיה בתחום, יש מן הצורך, וגם מן החובה, להתייעץ עם איש מקצוע. אבל כאשר מדובר על חילוקי דעות בין אנשים בריאים וחיוביים, בדרך כלל, אין הפיתרון נמצא במריבה או בעמידה עיקשת על זכויות האישה. הדרך הזו עלולה לגרום נזק רב, וסיכוייה להביא תועלת הם נמוכים. הדרך העיקרית והסלולה צריכה להיות כבוד גדול לבן הזוג, יחד עם הבהרה ברורה ושקטה על הדברים החשובים והיקרים לאישה. לאט לאט, תמצא הגישה מקום בליבו של שכבוד הזולת נוגס מכבודו שלו.

לסיום, עלי להוסיף את הבנתי בדברי התורה על יצירת האישה. כאשר פגש אדם את חוה, אמר:

זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי, לזאת יקרא אישה כי מאיש לוקחה זאת.

הפסוק הזה מעורר קושי. האישה נקראת כך, משום שהיא נלקחה מאיש, אבל זהו המקום הראשון שבו נקרא האיש בשם זה. נמצא שהאישה נקראת על שם האיש, כאשר שמה מוזכר לפני שם האיש. איך אנו מבינים את זה?

התשובה היא שבאמת עד יצירת האישה לא היה בעולם גבר. אדם הוא שם המתייחס לגבר ולאישה כאחד. לכן אין לומר שהאישה נוצרה בשביל הגבר, אלא הכוונה היא, שלצורך המין האנושי כולו היה צורך לברוא שני סוגים של אדם. האחד איש והאחד אישה. אחרת לא הייתה נוצרת מערכת יחסים, משום שלא היה לאחד מה להוסיף לרעהו שאין לו מצד עצמו. לכן אין לומר שהאישה נבראה בשביל האיש, אלא שנבראו שני סוגי אדם בשביל שהאדם לא יהיה לבדו.

הפוסט מעמד האישה ביהדות הופיע לראשונה ב-פתחי עולם.

יש בי הרבה נקיפות מצפון על מיעוט התשובות שאני עונה לך. אתה ראוי להרבה יותר יחס רציני. האמת היא שהעדר התשובות שלי אינו נובע מחוסר יחס, אלא מקושי למקד את העולם הרגשי שלי, לשפה השכלית וההגיונית שלך.

עכשיו אני נמצא בנופש עם ישיבת פתחי עולם, וכאן יש לי קצת יותר פנאי נפשי. אנסה לנצל את הזמן לענות לכמה משאלותיך.

באחד ממכתביך שאלת מה הקשר בין תיקון האדם לתיקון העולם.

נראה לי שאין להפריד בין האדם לעולם. האדם בלי העולם הוא ריק לגמרי, ורק בעמדת פועל בעולם יש איזשהו פשר לקיום. היכולת לצאת החוצה מהעצמי אל הסובב אותי, היא הנקודה הראשונה של גאולת האדם.

כבר בגן עדן נצטווה האדם לעובדה ולשמרה.

כשאברהם ציווה אותנו לשמור דרך ד' לעשות צדקה ומשפט, הרי העמיד אותנו אבינו אברהם מול העולם, וציוה אותנו להחיל בו צדקה ומשפט.

מכאן שאין מקום לראות את האדם כמציאות מבודדת, העסוקה בהשלמת עצמה. כל מחיצה שאנו עושים בין האדם לעולמו החיצוני, היא קרע בתוך האדם עצמו, והיא מנוגדת לתפיסה התורנית.

אני מניח שאתה שומע כאן עוד נקודה של התנגדות לחסידות. החסידות, בפרט חב"ד וברסלב (כל אחת מהן בנוסח המיוחד לה), רואה את שלימות האדם בהיותו בעולם פנימי, רווי בתחושת קדושה עליונה. ואילו התפיסה הבאה כאן לידי ביטוי, רואה בחוויית הנבדלות הזו בגידה בייעוד האדם, וחטא ואשמה כלפי העולם שמסביב, הן העולם האנושי והן העולם הכללי.

ממש מנקודה זו, אני פונה לענין הטיפולי שעסקת בו במכתב אחר.

יחד עם זה שאין מקום לתפיסת האדם כייצור מבודד, חשוב מאד שלא לבטל את החרות של האני. הביחד של האדם מתקיים ע"י המרווח שבין שני הצדדים השותפים לקשר. חוויית ההתאחדות השלימה, שלפעמים אנחנו נמשכים אליה, אפשרית רק ע"י בליעת אחד מן הצדדים. לבלוע או להיבלע, שניהם כאחד הן חוויות הרסניות ומסוכנות, ושניהם כאחד מנוגדות לגישה התורנית. התורה מכירה קשר שמכיל מרכיב של כנגדו. כנגדו היינו מולו. הכוונה היא לעמידה של שני אנשים, כל אחד במלוא עצמותו, העומדים זה מול זה ומתקשרים זה עם זה.

הדברים אמורים בבחינת ק"ו ביחסים של רב ותלמיד. רב השולל בעצם נוכחותו את חירותו של התלמיד, בעיני הוא פושע.

יש ערך רב להסברת והבהרת הנקודה הזו מבחינת המציאות הפסיכולוגית שלה. אם החיבור שאתה מדבר עליו יבהיר את הנקודה הזו, וילמד רבנים ותלמידים את חשיבות החירות, הרי זה מפעל חשוב ומבורך.

אסיים את מכתבי זה, בברכת לילה טוב.

בידידות, מאיר.

הפוסט תיקון האדם ותיקון העולם הופיע לראשונה ב-פתחי עולם.