שאלה:
אחד מילדי, בגיל ההתבגרות, שאל אותי מה האסמכתאות שיש לי על כך שהאלו' נתן את התורה לפי תפיסת היהדות. אולי הנוצרים צודקים ואולי המוסלמים?
הרי גם אתה מסתמך על המסורת שאביך העביר לך ונראה לי שהדבר מצריך בדיקה מעבר להסתמכות על ההעברה מאב לבן של התפיסה הדתית? אלו היו תורף דבריו.
התשובה שעניתי לו היתה שהאלו' יכבד כל אדם שיבדוק ברצינות את הדרך לעבודתו. אולם לא ראיתי מעולם צורך לבדוק את הדבר.
אך הנני עומד נבוך בפני שאלה זו וחושבני שהנער ראוי לתשובה מקיפה שאולי ונמצאת באמתחתך…
תשובה:
בס"ד
… שלום!
באיחור רב אני מתיישב להשיב למכתבך. גרמו לכך מספר תקלות, שאקווה שלא יפריעו לנו בעתיד.
מכתב הפתיחה הקצר שלך, הצליח לנגוע בכל כך הרבה סוגיות, ואפשר להתייחס אליו בכמה אופנים. אפשר להתחיל עם תשובה ישירה לשאלה של בנך, ולנסות להוכיח את אמיתות המסורת היהודית.
יש על כך חומר למכביר שכבר פורסם בכמה וכמה חיבורים, וראש לכולם הוא ספר הכוזרי לריה"ל. גם בדורותינו נכתב על כך בצורות שונות.
אפשר היה להתייחס לתשובה הנועזת שענית לו, ולאמירה שהאלוקים יכבד כל אדם שיבדוק ברצינות את הדרך לעבודתו. המשפט הזה פותח דיונים מורכבים על י"ג עיקרי אמונה, ועל דינו של המתחבט בהם. המשפט הכנה שלך: לא ראיתי מעולם צורך לבדוק את הדבר. הוא סתום במקצת, בגלל שלא מבואר בו מדוע לא ראית צורך בכך. אבל בכל אופן, מעניין מה היתה תגובתו של בנך למשפט זה? האם הוא לא שאל, אותך או את עצמו, האם אדם יכול לחיות חיים של אמונה בלי רמה גבוהה יותר של וודאות?
מתוך שלל הנושאים הללו, אני אבחר לעסוק דווקא בצד הפסיכולוגי של הענין. ואפתח בתקציר של המהלך שאני עברתי בנושא זה.
כבר כמה וכמה שנים שמזדמן לי מדי פעם לשבת עם בני אדם המתחבטים בשאלות של אמונה. בתחילת הדרך פעלתי מתוך גישה של תשובות והוכחות. הייתי משתדל לשמוע היטב מהן השאלות של השואל, ולהשיב על שאלותיו וספקותיו בצורה ההגיונית והברורה ביותר, כמובן, לפי מיטב ידיעותיי והבנתי.
במשך השנים נוצרה אצלי תחושה, שהלכה והתגבשה לכלל משנה מסודרת, שהסוגיה הזו, של אמונה, אינה תלויה באופן מוחלט בדיון הפילוסופי-מדעי, אלא מורכבים בה סוגיות רגשיות ונפשיות שונות, ומן הדין שנתייחס גם אליהם בשיחות כאלה.
אחד החלומות שלי במשך השנים, היה לנהל מחקר מקיף ומעמיק על התפתחויות בנושא האמונה אצל בני אדם, ובקשר הקיים בין התפתחויות אלה לבין תפיסותיהם, רגשותיהם ומצבם הנפשי של אותם בני אדם. כיום אני מבין שזהו מפעל גדול ומורכב, שכדי להוציאו אל הפועל צריך להתגבר על בעיות רבות, חלקן בעיות מעשיות, מי יהיה מוכן לשוחח על הנושא, ואיך לנהל את השיחה, וחלקן בעיות מושגיות, משום שכדי לנהל מחקר כזה באופן משמעותי, עלינו לנסח הגדרות שונות על התהליך, ולבחון את תקפותן בעולמם של בני אדם.
בינתיים המשכתי להיפגש עם בני אדם שונים בנושא זה, ולחשוב הרבה על הנושא. אינני מבקש לטעון שלמסקנותיי יש תוקף מוחלט, אבל אני מייחס להן חשיבות רבה, והן נראות לי אמיתיות ומקיפות למדי. אני יכול לומר שככל שהעמקתי בחשיבתי, והשתמשתי ברעיונותיי באותן שיחות, כך גדלה הצלחתי בשיחות אלה. בהמשך התכתבותנו, כך אני מקווה, ניגע יותר בכל ההיקף של המחשבות האלה. אבל במכתב זה אצטמצם בשתי נקודות.
האחת היא, שהאמונה איננה (רק) הכרעה שכלית, אלא היא מצב נפשי. בשפה המקובלת בבית המדרש הייתי אומר, האמונה היא מידה. מידה כמו אהבה, גאווה או ענווה. היכולת להכריע הכרעה פנימית, ולבנות עליה את החיים, היא יכולת נפשית, ולאו דווקא יכולת שכלית. היא תלויה במבנה הנפשי של האדם, ובמהלך הרגשי של חייו. אני מודע לכך שהניסוח הזה עלול לעורר טענות רבות. קיימת גישה שמצפה להכרעה אובייקטיבית-מדעית כביכול בנושא זה. שהרי אם מערבים את הרגש בדיון על האמונה, אנחנו הופכים את הדיון הזה לדיון סובייקטיבי, ואיפה כאן האמת הוודאית? זה בהחלט מעורר בעיה. אבל מבחינתי המסקנה הזו הוכחה באופן חזק כל כך, שאין לי דרך לסטות ממנה.
אתה כמובן רואה, שהסוגיא הזו צריכה עוד ליבון, ומן הסתם ניגע בה בהמשך, אבל בינתיים אצטט אסמכתא אחת לדברי. החזו"א פותח את חיבורו הקטן 'אמונה וביטחון', במשפט הבא: מידת אמונה היא נטייה דקה מעדינות הנפש. לאמור: יש לנו עסק כאן עם מידה טובה. כשהחזו"א כותב את המילה 'עדינות', הוא מתכוון לומר שהנפש העדינה, הרגישה והזכה נוטה אל האמונה. מי שרגיל בכתביו, חש את החיבה והערגה שהיתה לו כלפי נפש עדינה. ככל המידות מתפתחת האמונה במצב נפשי מסוים, כמו שממשיך החזו"א לכתוב שם. אבל מבחינתנו די במשפט הזה כדי להביא מקור למה שכתבנו.
הנקודה השניה שרציתי לעסוק בה, והיא נוגעת כבר ישירות למכתבך, היא תחושת החרות. המסר המשמעותי ביותר בתשובתך לבנך, היה הלגיטימיות של השאלה. אפשר היה לנסח ולבטא את המסר הזה באופנים אחרים, אולי נועזים ומורכבים קצת פחות, אבל העיקרון החשוב הוא: מותר לך לשאול ולהתחבט, ואתה אמור לעצב את החלטתך.
המסר הזה הוא חיוני, מפני שכדי להכריע הכרעה פנימית של אמונה, צריך אדם לחוש בכוחו, ביכולתו ובזכותו להכריע הכרעות מהותיות בחייו. מי שאין לו את התחושה הבסיסית הזו, לפי הבנתי הוא מנוע מלהגיע לאמונה חיה ונושמת.
שאלת החרות היא שאלה יסודית ומשמעותית ביותר. במקומות רבים מקובל לראות את החינוך כעיצוב נפש החניך. כאילו המחנך בא להטביע את תפיסותיו באישיותו של החניך, ולקבוע באיזה אופן היא תתפתח. אינני קובע שאין מובן כזה בחינוך. אבל יסודו של החינוך הוא בנתינת מקום לנפש החניך להתפתח ולצמוח לפי אופייה. תחושת החרות הזו היא התנאי היסודי ביותר לצמיחתם של בני אדם חיים ויוצרים. החרות הזו צריכה להינתן לאדם ע"י מקורות הסמכות העיקריים בחייו, הלוא הם ההורים.
יותר מכל חשובה החרות הזו בסוגיא של אמונה. אדם בן חורין מסוגל להכרעות בחייו, ובראשן ההכרעה להאמין.
אני חושב ומקווה שהצלחתי להבהיר את עצמי. אני יודע גם שדברי יעוררו שאלות נוספות מצידך, ואני מחכה להן בקוצר רוח.
התשובה הארוכה שאולי נמצאת באמתחתי, היא חשובה פחות בעיני, והיא תחכה, אולי, לאחד המכתבים הבאים.
בידידות, מאיר. ט"ז אייר התש"ע.
