אמרו בגמ', אמר רב, כל ברכה שאין בה הזכרת השם, אינה ברכה. ורבי יוחנן אמר, כל ברכה שאין בה מלכות, אינה ברכה. אמר אביי כוותיה דרב מסתברא, דתניא, לא עברתי ממצוותיך ולא שכחתי, לא עברתי מלברכך ולא שכחתי מלהזכיר שמך עליו, ואילו מלכות לא קתני, ורבי יוחנן תני, ולא שכחתי מלהזכיר שמך ומלכותך עליו. והלכה נפסקה כרבי יוחנן, שכל ברכה זקוקה לשם ולמלכות,
אמרו בברייתא שבגמ', בית שיש בו ספר תורה או תפילין אסור לשמש בו את המטה עד שיוציאם או שיניחם כלי בתוך כלי. ובהמשך, אמר רבי יהושע בן לוי, ס"ת צריך לעשות לו מחיצה עשרה. מר זוטרא איקלע לבי רב אשי חזייה לדוכתיה דמר בר רב אשי, דמנח ביה ספר תורה ועביד ליה מחיצה עשרה. אמר ליה כמאן כרבי יהושע בן לוי, אימר דאמר רבי יהושע
אמרו בגמ', אנשי כנסת הגדולה תקנו להם לישראל ברכות ותפלות, קדושות והבדלות, זהו סדר תפילות השגור בפי כל ישראל. הסדר הזה, רובו ככולו מיוסד על מטבע ברכות. ברכות הנהנין וברכות השבח, ברכות המצוות וברכות ק"ש, וגם תפילת עמידה, שיסודה הוא תחנונים לפני המקום, בסופו של דבר היא מיוסדת על תשע עשרה ברכות בחול, ושבע בשבתות וימים טובים ותפילות המוספים. המרכזיות
אמרו בגמ', הנצרך לנקביו אל יתפלל, ואם התפלל תפלתו תועבה. ועוד שם, לא שנו אלא שאינו יכול לשהות בעצמו אבל אם יכול לשהות בעצמו תפלתו תפלה. ועד כמה, עד פרסה. ועוד שם בגמ' הביאו פסוקים לדין זה. הנצרך לנקביו הרי זה לא יתפלל, משום שנאמר, הכון לקראת אלוקיך ישראל. ועוד שם, מאי דכתיב, שמור רגלך כאשר תלך אל בית האלוקים, שמור
ראיתי בכתב העת 'מוריה', ששאלו בפני מרן הגאון רבי חיים קנייבסקי זצ"ל, אם בלימוד הסידור יש משום מצוות תלמוד תורה. והוא זצ"ל שקיל וטרי בזה מכמה צדדים, ועיקר דבריו שיש בסידור הוראת חז"ל כיצד לקיים מצוות תפילה. אמנם נראה פשוט שאין מקום להסתפק, ולימוד זה הוא מעיקרי מצוות תלמוד תורה. ואבאר דברי, ובהקדמת ביאור עניין גדול וחשוב. הנה ספר תהילים
אמרו בגמ', אתמר צואה על בשרו או ידו מונחת בבית הכסא, רב הונא אמר, מותר לקרות ק"ש, רב חסדא אמר, אסור לקרות ק"ש. אמר רבא מאי טעמא דרב הונא, דכתיב, כל הנשמה תהלל יה. מאי טעמא דרב חסדא דכתיב, כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך. וברש"י, הפה והחוטם בכלל ההילול ולא שאר אברים. והנה אם יש צואה בסמוך לאדם הקורא,
מודה אני לפניך, מלך חי וקיים, שהחזרת בי נשמתי בחמלה, רבה אמונתך. הנוסח הזה התחבר על ידי רבי משה בן מכיר זצ"ל, בעל מחבר ספר 'סדר היום', מחכמי צפת בתקופת רבותינו הגדולים, מרן ה'בית יוסף' ורבנו האר"י. השבח הזה, נועד לאומרו כשייעור האדם משנתו, והוא בא להחליף את הברכה שהורו חכמי הגמ' לומר באותו הזמן. כי מתער אומר אלוקי נשמה
דין מוסכם הוא, שבעל קרי מותר בדברי תורה וקדושה מן התורה, וכל מה שיש בו הוא תקנת עזרא. ולכאורה יל"ע, הרי הרחקת צואה וערווה ממקום הקריאה, למדנו מפרשת מחנה מלחמה, שכתוב בו, כי ה' אלוקיך מתהלך בקרב מחניך. והבאנו למעלה את דברי הרמב"ן בפירוש התורה, כי המחנה כולה כמקדש ה'. וממנו נלמד למקום התפילה, שנרחיק מן הצואה ארבע אמות, ולכל
אמרו בגמ', צואה בעששית מותר לקרות ק"ש כנגדה, ערוה בעששית אסור לקרות ק"ש כנגדה, צואה בעששית מותר לקרות ק"ש כנגדה, דצואה בכסוי תליא מילתא והא מיכסיא, ערוה בעששית אסור לקרות ק"ש כנגדה, ולא יראה בך ערות דבר אמר רחמנא והא קמיתחזיא. ועוד אמרו בגמ', שכנגד הערווה אין איסור להרהר בדברי קדושה, ורק דיבור נאסר, ודרשו זאת מהמילה דבר, דיבור אסור הרהור
הבאנו למעלה את ספקו של הביאור הלכה אם מותר לתקוע בשופר במקום מטונף. וכתב, לכאורה לא שייך זה רק בתפלה או בבהמ"ז ובהלל ומגילה, שעכ"פ אסור להזכיר שם, ולאמר דברי תורה במקום מטונף, משא"כ בתקיעות שאינה רק מעשה מצוה, והיכן מצינו שאסור לקיים מצוה כשגופו אינו נקי או במקום שאין נקי? האם אסור ללבוש טלית של ד' כנפות כשגופו או
הראנו למעלה, שגדר טהרת מקום תפילה מצואה, אינו שייך לראיית הצואה, אלא להימצאות הצואה ברשות המתפלל. ולכאורה זה מבואר בגמ', שהרי אמרו – צואה בעששית מותר לקרות ק"ש כנגדה, דצואה בכסוי תליא מילתא, והא מיכסיא. ומבואר שבצואה לא איכפת לן בראייה. אמנם אין הדברים פשוטים, שהרי מבואר שהצואה אוסרת להתפלל ולקרוא ק"ש במרחק ד' אמות, ולפניו כמלוא עיניו. ובפשטות, די בד'
בתוך הלכות קריאת שמע, במשנה ובגמ', ברמב"ם ובשו"ע, נכללים הלכות הנוהגות לטהרת המקום שבו קוראים את שמע, מצואה ומערוה. בהלכות אלו נאמרו פרטים רבים, שנתבארו בסוגיית הגמ' בברכות, והוכרעו להלכה בדברי רבותינו הראשונים והאחרונים. שורש כל אלו ההלכות, אינו במצוות קריאת שמע ובהלכותיה, אלא בפרשת מחנה צבא ישראל, שם כתוב, כי ה' א-לוקיך מתהלך בקרב מחנך, להצילך ולתת איביך לפניך,
אמרו חכמים במשנתם, בית שמאי אומרים, בערב כל אדם יטה ויקרא, ובבוקר יעמוד, שנאמר, ובשכבך ובקומך. ובית הלל אומרים, כל אדם קורא כדרכו, שנאמר, ובלכתך בדרך, אם כן למה נאמר ובשכבך ובקומך, בשעה שבני אדם שוכבים ובשעה שבני אדם עומדים. ובגמ', בשלמא ב"ה קא מפרשי טעמייהו וטעמא דב"ש, אלא ב"ש מ"ט לא אמרי כב"ה, אמרי לך ב"ש, א"כ נימא קרא בבקר ובערב מאי בשכבך ובקומך בשעת
כתב הטור בהלכות יוה"כ, ונוהגין באשכנז לומר "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" בקול רם, וסמך לדבר במדרש ואלה הדברים רבה בפרשת ואתחנן, כשעלה משה לרקיע שמע מלאכי השרת שהיו מקלסין להקב"ה ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד והורידו לישראל, למה הדבר דומה לאדם שגנב הורמין – פירוש חפץ נאה, מתוך פלטרין של מלך ונתנו לאשתו ואמר לה אל תתקשטי
ביארנו למעלה את עניין אמירת בשכמל"ו אחרי פסוק ראשון של שמע, כהשלמה לייחוד ה', שמתארת את חלות ההארה האלוקית על העולם התחתון. ע"פ זה מבואר מה שנאמר בגמ', משל לבת מלך שהריחה ציקי קדירה, אם תאמר יש לה גנאי, לא תאמר יש לה צער, התחילו עבדיה להביא בחשאי. והוספנו לבאר מתוך דברי מו"ר הגר"ל מינצברג זצ"ל, שאמירת ברוך שם היא
מבואר בסוגיית הגמ' בפסחים, שאחרי אמירת שמע ישראל, אומרים 'ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד'. ומבואר בגמ' שאומרים אותו בחשאי, בלחש. וכך נפסק ברמב"ם ובשו"ע וכך נוהגים הכל. ובמגן אברהם שם כתב, ואם לא אמר בשכמל"ו אין מחזירין אותו [ב"ח שלטי הגיבורים], ולבוש כתב שאפי' אמרו ולא אמרו בכוונה צריך לחזור. ובביאור הלכה האריך להכריע שאין להחזירו ויצא ידי חובתו
בגמ' מגילה הביאו ברייתא, דתניא, ק"ש ככתבה דברי רבי וחכ"א בכל לשון. מ"ט דרבי אמר קרא, והיו בהוייתן יהו, ורבנן מ"ט, אמר קרא, שמע בכל לשון שאתה שומע. וצ"ע שורש המחלוקת הזו בגדרי ק"ש. ועוד שם בגמ', לימא קסבר רבי כל התורה כולה בכל לשון נאמרה דאי סלקא דעתך בלשון הקודש נאמרה למה לי למכתב והיו אצטריך סלקא דעתך שמע כרבנן
אחד המורים שליט"א הסיק שמי שסיים תפילתו ועקר רגליו, בלי פסיעות לאחוריו, שיכול לחזור למקום שהתפלל שם, ולפסוע ג' פסיעות. וזה קשה לקבלו, משום שגדר הפסיעות הוא הפרידה מהשכינה שעמדה כנגדו בשעת התפילה, כמו שהראנו בלשון הרמב"ם, וקבעו שיפטר מן התפילה, כמו שיהיו נפטרין מלפני המלך. ואם כבר סר משם, מהו העניין בפסיעותיו. ונראה שהוראה זו טעות היא. ואע"פ שאמרנו
