אמרו בגמ', הרוצה שיחכים ידרים, ושיעשיר יצפין, וסימנך, שלחן בצפון ומנורה בדרום. דעה אחרת הובאה בגמ', לעולם ידרים, שמתוך שמתחכם מתעשר, שנאמר, אורך ימים בימינה, בשמאלה עושר וכבוד. הביאור המעשי של דברי הגמ', מופיע בספר הערוך, הרוצה שיחכים, בשעה שמתפלל יכוון פניו כנגד מזרחית דרומית, הרוצה להעשיר יכוון פניו כנגד מזרחית צפונית. עיקר כוונת הפנים בתפילה, הוא למזרח, אלא שהרוצה להחכים

בשלושה מקומות בתורה מדובר על סיום מלאכת המשכן ועל חנוכתו, ועל התוצאה הנפעלת מן המשכן, שהיא ההתגלות האלוקית. בכל אחד מן המקומות מתואר היבט אחר של השראת השכינה בגילוי. בסוף פרשת פקודי, בסיום כל מלאכת עשיית המשכן, כתוב כך, ויכל משה את המלאכה, ויכס הענן את אוהל מועד, וכבוד ד' מלא את המשכן. ובהעלות הענן מעל המשכן יסעו בני ישראל,

הציווי על שבת הכתוב בפרשת ויקהל, מזכיר במפורש את אחת המלאכות האסורות בשבת, מלאכת הבערה. לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת. בפרשת כי תשא, נזכרו במפורש שתי מלאכות אחרות. בחריש ובקציר תשבות. העניין הזה צריך ביאור, שהרי כל המלאכות נאסרו בשבת, וחז"ל במשנתם מנו ל"ט מלאכות, ומה טעם יש להזכיר שלוש מתוכם במפורש? מכח שאלה זו, דרשו חז"ל כמה

פרשת ויקהל פקודי – ויהי המשכן אחד ויעש חמישים קרסי זהב, ויחבר את היריעות אחת אלא אחת בקרסים, ויהי המשכן אחד. פסוק זה מדבר על חיבורן של שתי מחברות היריעות, העשויות משש משזר, תכלת וארגמן ותולעת שני, שמצטרפות יחד להיות משכן אחד. על האוהל העשוי מיריעות עזים, שמקומו מעל היריעות הקודמות, נאמר, ויעש קרסי נחושת חמישים, לחבר את האוהל להיות