ויאמר ה' אל משה, אספה לי שבעים איש מזקני ישראל, אשר ידעת כי הם זקני העם ושוטריו, ולקחת אותם אל אהל מועד והתיצבו שם עמך. וירדתי ודברתי עמך שם, ואצלתי מן הרוח אשר עליך ושמתי עליהם, ונשאו אתך במשא העם, ולא תישא אתה לבדך. משה מתלונן לפני ה', על כובדו של משא העם, וה' שומע את תלונתו, ומצווה אותו להסמיך

ויהי בנסוע הארון ויאמר משה, קומה ד' ויפוצו אויביך, וינוסו משנאיך מפניך. ובנוחה יאמר, שובה ד' רבבות אלפי ישראל. הגמ' בשבת מלמדת הלכה, שספר תורה שנמחק כולו, ונשארו בכל הספר פ"ה אותיות בלבד, נשארה בו קדושת ס"ת. הטעם לזה הוא משום ששני הפסוקים הללו, הם, במובן מסוים, ספר בפני עצמו, שיש בו פ"ה אותיות. בלי ספק, האמירה ששני הפסוקים הללו

וכי תבואו מלחמה בארצכם, על הצר הצורר אתכם, והרעותם בחצוצרות, ונזכרתם לפני ד' אלוקיכם, ונושעתם מאויביכם. וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשיכם, ותקעתם בחצוצרות על עולותיכם ועל זבחי שלמיכם, והיו לכם לזיכרון לפני אלוקיכם, אני ד' אלוקיכם. יש כאן, שני ציווים נפרדים ושונים, שכמובן, יש משותף ביניהם. הציווי האחד מתייחס למלחמה, כשישראל זקוקים לישועה. ומצווה כאן לפנות לד' בתרועה ולהיזכר לפניו,

בדברי התוכחה שאמר הקב"ה למרים ואהרן על דבריהם במשה, מופיעה ההגדרה של נבואת משה, והחילוק בינה לבין נבואת שאר הנביאים. ויאמר, שמעו נא דברי, אם יהיה נביאכם ה', במראה אליו אתוודע, בחלום אדבר בו. לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא. פה אל פה אדבר בו, ומראה ולא בחידות, ותמונת ה' יביט. ביאור הדברים עצמם הוא עמוק מאד, והרמב"ם