ויהי בנסוע הארון ויאמר משה, קומה ד' ויפוצו אויביך, וינוסו משנאיך מפניך. ובנוחה יאמר, שובה ד' רבבות אלפי ישראל. הגמ' בשבת מלמדת הלכה, שספר תורה שנמחק כולו, ונשארו בכל הספר פ"ה אותיות בלבד, נשארה בו קדושת ס"ת. הטעם לזה הוא משום ששני הפסוקים הללו, הם, במובן מסוים, ספר בפני עצמו, שיש בו פ"ה אותיות. בלי ספק, האמירה ששני הפסוקים הללו הם ספר בפני עצמו, צריכה ביאור. אולי נציע כאן הצעה להבנת העניין.
כנקודת מוצא נעמיד את העובדה שהתורה כולה היא, בעצם, תולדות הברית שבין הקב"ה לביננו. כל המאורעות שאירעו לישראל, הם התורה בעצמה, משום שתולדות ישראל כולם מתרחשים בתוך מערכת הקשר בין ד' לעם ישראל. כמובן, התורה מכילה את המאורעות הללו מתוך ההבנה האלוקית, כמו שנביא כמשה רבנו יכול לתופסם בנבואה. זוהי הסיבה שהתורה מסתיימת במות משה רבנו. מכאן ואילך אין מי שיכתוב תורה כמו שהיא אמורה להיות.
בתקופת הנביאים כתבו אנשי אלוקים את תולדות ישראל, מתוך רמת הגילוי של נבואתם, וכך נכנסו המאורעות הללו לתורה, באותה רמה שדברי נביאים וכתובים הם תורה. משפסקה נבואה בישראל, ואין עוד נביא ולא איתנו יודע עד מה, משם והלאה מאורעות ישראל נכתבים על ידי כותבי העיתים בשר ודם, חלקם חכמים גדולים, אבל אין להם קדושת תורה. לא מפני שאין למאורעות אלו חשיבות, אלא מפני שאין לנו נביאים שיספרו את הסיפור בצורה נכונה, מנקודת מבט של ההנהגה האלוקית. כשאנו מתבוננים במה שמתרחש, אנו עסוקים בסברות אנושיות, ודבר ד' בעניינים אלה איננו בנמצא אצלנו.
ויש בעניין זה גם קושי מהותי יותר. המבט האנושי שלנו, תופס את מה שמתרחש בעולמנו כמאורעות של הסתר. הגמ' ביומא אומרת, שכשראו ירמיהו הנביא ודניאל איש חמודות את החורבן והגלות, הפסיקו לכנות את הקב"ה בתארים הגיבור והנורא. נכרים מקרקרים בהיכלו איה נוראותיו, ונכרים משתעבדים בבניו איה גבורותיו. האם זוהי המציאות לאמיתה? האם אפשר להעלות על הדעת שאכן עזב ד' את בריתו איתנו, ונפלנו בידי אויבים?
אמירתו של משה בנסיעת הארון ובמנוחתו מעמידה את תמונת הדברים מצד האמת השלימה. ארון הברית אדון כל הארץ נמצא בישראל, לא במקרה, חלילה, אלא בעיקרון. הברית של ד' איתנו היא היסוד של הנהגת ד' בעולם. שונאי ישראל הם בעצם שונאי ד', והנוכחות האלוקית חייבת להתבטא בניצחון ישראל על אויביו. הנסיעה של ד' בעולם היא בעצם דרכו של ד' להוביל את ההיסטוריה לתיקון ולשלימות, ואת עם ישראל להגשמת ייעודיו הגדולים. הפסוקים הללו בעצם אומרים שמה שאנו רואים הוא פשוט לא אפשרי. עם ישראל לא נועד כדי לחיות בהסתר הזה, והעולם לא נברא כדי שהבורא יהיה נעלם בו לגמרי.
מה נעשה אנחנו עם המציאות? איך נשפוט אותה כשהיא עומדת לפנינו, חבולה וכואבת, ומכוסה ערפל כבד של הסתר פנים? אנו חייבים להחזיק את המקל בשני קצותיו. מחד, להתמודד בתוך המציאות הנראית לעין, ולתפוס אותה כפי שהיא נראית בצידה הגלוי. ומאידך, לדעת בכל ליבנו שיש עומק לפנים מעומק בהנהגה האלוקית, וכל מעשי ד' מובילים אותנו אל תכלית הטוב.
לאמר, ההסתכלות שלנו על האירועים שאנו פוגשים בגלות, היא חלקית וחיצונית בלבד. אמת, זוהי הדרך היחידה שלנו, לפי התורה שנתגלתה בידינו, לבחון את המאורעות, וע"פ מבט זה אנו חיים ומתנהלים בגלות. אנו אבלים על החסר, נעלבים מן ההסתר והריחוק, מצדיקים את הדין, ומצפים בכל לב לגילוי ולתיקון.
אבל ברור לנו גם שיש דרך אחרת כיצד להסתכל על המאורעות כולם. הדרך הזו היא בעצם ההסתכלות האלוקית על הדברים, ומבחינתה השכינה לא עזבה את ישראל מעולם. ארון בית ד' עדיין נוסע בתוכנו, ומניס את אויבי ישראל ושונאיו שהם הם אויבי ד' ומשנאיו.
תיאור כל מאורעות הגלות מתוך נקודת המבט הנבואית הזו, הוא תכולתו של הספר הקטן הזה, המונה שני פסוקים.
