כל ימי אשר הנגע בו – יטמא. טמא הוא, בדד ישב, מחוץ למחנה מושבו. המשמעות הפשוטה של המילים – בדד ישב, שהמצורע צריך להיות בבדידות. כך גם ביארו חז"ל את הפסוק בדרך אגדה, שהרי אמרו, מה נשתנה מצורע שאמרה תורה, בדד ישב מחוץ למחנה מושבו, הוא הבדיל בין איש לאשתו, בין איש לרעהו, לפיכך אמרה תורה בדד ישב. אמנם לכאורה

דין טומאת נגעים אינו מובן לנו כראוי. הרמב"ן, בדבריו בכללות עניין הנגעים כתב, והתורה רצתה בטהרת ישראל ובנקיות גופם, והרחיקה החולי הזה מתחילתו, כי המראות הללו אינן עדיין צרעת גמורה, אבל תבואנה לידי כך, ויאמרו הרופאים בספריהם, הבהרות נירא מהן מהצרעת. ומשמעות הדברים שדיני נגעים הם הזהירות מהחולי ומהתפתחותו. כך נראה גם מדבריו בהמשך בעניין שיער לבן שהוא סימן טומאה,

אנו מכירים את המושג קרבן חטאת מסוף פרשת ויקרא. זהו קרבן שמקריב יהודי שנכשל בחטא, וכדי לכפר על חטאו הוא מביא קרבן כפרה. כשאנו פוגשים בפרשת תזריע, קרבן חטאת שמביאה יולדת, יש כאן דבר שצריך ביאור, משום שלא ברור על איזה חטא צריכה היולדת כפרה. הגמ' במסכת נדה מביאה את דברי רשב"י לתלמידיו על השאלה הזו, בשעה שכורעת האישה לילד,

התורה ציוותה וקבעה את סדר הטהרה של מצורע, בשלושה קרבנות, חטאת, אשם ועולה. אנו מעוניינים להתבונן ולהבין, מהו עניינם של שלושת הקרבנות הללו, ומהי שייכותם אל טהרת המצורע.  בקרבנות מצורע, התורה נתנה שתי אפשרות, של דל ושל עשיר, כשהעשיר מביא את שלושת הקרבנות – שני כבשים וכבשה. ואילו הדל מביא כבש ושני עופות. הכבש הוא לאשם, והחטאת והעולה קרבים עוף.