ביום החדש הראשון באחד לחדש תקים את משכן אהל מועד. כך נצטווה משה כשנסתיימה מלאכת המשכן וכליו, וכך אכן עשה. ויהי בחדש הראשון בשנה השנית באחד לחדש הוקם המשכן. אמנם חז"ל לימדו שבא' בניסן היה השמיני למילואים. מה שמכריח לומר שבכ"ג באדר הוקם המשכן, ועד כ"ט באדר נהגו שבעת ימי המילואים, ובא' בניסן היה השמיני למילואים. בו ביום התחילה עבודת

אמרו בגמ', הרוצה שיחכים ידרים, ושיעשיר יצפין, וסימנך, שלחן בצפון ומנורה בדרום. דעה אחרת הובאה בגמ', לעולם ידרים, שמתוך שמתחכם מתעשר, שנאמר, אורך ימים בימינה, בשמאלה עושר וכבוד. הביאור המעשי של דברי הגמ', מופיע בספר הערוך, הרוצה שיחכים, בשעה שמתפלל יכוון פניו כנגד מזרחית דרומית, הרוצה להעשיר יכוון פניו כנגד מזרחית צפונית. עיקר כוונת הפנים בתפילה, הוא למזרח, אלא שהרוצה להחכים

לא תבשל גדי בחלב אימו. פסוק זה מופיע בתורה שלוש פעמים, ודרשו ממנו חז"ל, אחד איסור אכילה, ואחד איסור הנאה, ואחד איסור בישול. ועיין בדברי הרמב"ם, שכתב לבאר את דרשת חז"ל, ואלו דבריו: לא שתק הכתוב מלאסור האכילה אלא מפני שאסר הבישול, כלומר, ואפילו בישולו אסור, ואין צריך לומר אכילתו, כמו ששתק מלאסור הבת מאחר שאסר בת הבת. ומבואר בדבריו,

עיקרם של ז' ימי המילואים והעבודה שנהגה בהם, היה כדי למלא את ידי אהרן ובניו ככהני ה', כפתיחת הפרשה, וזה הדבר אשר תעשה להם לקדש אותם לכהן לי. ומבואר שמשה הוא שעשה את העבודה בימים אלה. ובסוגיית הגמ', נחלקו תנאים, אם זכה משה בכהונה, והיה כהן לכל ימי חייו, וכנאמר, לא פסקה כהונה אלא מזרעו של משה. ויש מי שאמר,

בטבעות הארון יהיו הבדים, לא יסורו ממנו. מפסוק זה נלמד לאו מדאורייתא, כדברי הרמב"ם: שהזהירנו מהוציא בדי הארון מתוך הטבעות, והוא אמרו יתעלה, בטבעות הארון יהיו הבדים, לא יסורו ממנו. איסור זה, שהוא אחד משס"ה לאוין, ונוהג לדורות, צריך ביאור. הרי גם לשולחן היו בדים, וגם למזבח החיצון ומזבח הזהב, ומדוע רק בארון נצטווינו שלא להסיר את הבדים. לדבר זה