כתב הרמב"ם, אין אבלות בשבת אלא בדברים שבצנעה, אבל דברים שבגלוי אינו נוהג בהן אבלות. המשמעות הפשוטה של דברים אלה, שמקורם ברור בגמרא, שהאבלות במלוא חומרתה חלה על האבל גם בשבת. עולמו הפנימי של האבל, שקוע באבלות גם בשבת. אלא שכבוד השבת תובע שלא ינהג האבל באבלות בפרהסיה, כדי שלא תפגע צורת השבת הכללית.
אמנם מצאנו בירושלמי שדרשו את מניעת אבלות בשבת, וכך אמרו, אין אבל בשבת, הדא דכתיב, ברכת ה' היא תעשיר, זו ברכת שבת, ולא יוסיף עצב עמה, זו אבילות. כמה דתימא, נעצב המלך על בנו. ולכאורה אם האבל נוהג אבלות לגמרי בתוך ליבו, איך קוראים עליו, ולא יוסיף עצב עימה.
ושמעתי מאחי הג"ר אריה שליט"א לבאר, שבנוהג שבעולם כל מיני צער שפוקדים את האדם, האדם משתדל לאחוז את הצער בליבו, ולהתנהג כלפי חוץ כאחד האדם. זהו מנהג דרך ארץ, שלא לשבש סדרי עולם, אבל יש בזה גם משום אחיזת האדם בחיים, כאומר, הצער שפקדני אין בו כדי לערער את עצם חיי. רק צער גדול מצדיק שהאדם יצא מסדרו של עולם ויזעק זעקה גדולה ומרה. באופן כללי, מצוות אבלות היא להביע את זה שמיתת הקרוב אינה משאירה את העולם כסדרו. שמחת השבת מחייבת את האדם לראות את צרתו, גם כזו שראוי בגללה לשבור גדרות עולם, לקרוע את בגדיו ולהתפלש באפר, כאילו היא צרה קטנה, המשאירה את סדרי עולם על מקומם.
ונראה לבאר יותר את עומק הדברים. אמרו בגמ' לגבי סדר ברכת ירושלים בברכת המזון, ובשבת מתחיל בנחמה ומסיים בנחמה, ואומר קדושת היום באמצע. וברש"י, אינו צריך לא לסיים ולא להתחיל בשל שבת, אלא מתחיל ומסיים בנחמה. בנין ירושלים קרי נחמה, כל היכי דמתחיל בין רחם בין נחמנו. לפי שיטה זו, וכך אנו נוהגים, לא נאמר כאן שיש נוסח מיוחד בשבת מבחול, והלשון רחם או נחם שווים בעניינם. אמנם לשיטת הרי"ף וכך מורה הגר"א, נאמרה הלכה להזכיר בשבת לשון נחמה, לעומת ימי החול שבהם אנו מזכירים לשון רחמים. בעלי התוס' בסוגיה, כתבו כך: ויש שמתחילין בנחמנו וחותמים בנחמת ציון עירך ובבנין ירושלים, ונותנים טעם לדבריהם דרחם הוי לשון תחינה ואין אומרים תחנונים בשבת, אבל נחם אינו לשון תחנונים אלא כמו, והנחם על הרעה לעמך, ולא נהירא, דהכל משמע לשון תחנונים, ואין להקפיד אפילו אי הוי לשון בקשה, כדאמר בירושלמי דשבת, מהו לומר רוענו זוננו פרנסנו בשבת, אמר לו, טופס ברכות כך הוא. ובאמת, מבחינת איסור תחנונים בשבת טוען תוס' שאין שום הבדל בין שני הנוסחים, ובכלל אין בעיה לומר תחינה, אם היא נכללת בטופס ברכות. והדעת מבקשת להבין, מהי משמעות השינוי בין חול לשבת??
ונראה שמשמעות הדברים היא הפוכה. הברכה הנאמרת בחול, רחם ה' אלוקינו על ישראל עמך, ועל ירושלים עירך, ועל ציון משכן כבודך, ועל מלכות בית דוד משיחך, היא בקשה שירחם עלינו ה' ויגאלנו. ומן הדברים עולה, שכל עוד לא תבנה ירושלים ותחזור מלכות בית דוד ומשכן כבוד ה' למקומם, אין לנו נחמה. וגם כשתבא הגאולה, במבט לאחור אין האבלות של שנות הגלות מתבטלת, שהרי היינו בחושך ובמרחק ובצער גדול. ואילו הבקשה נחמנו ה' אלוקינו בבניין ירושלים, משמעותה שבניין ירושלים העתידי, ייתן לנו נחמה למפרע. ודבר זה, שבגאולה העתידה יש גם נחמה על העבר, נובע מכך שהגאולה לא רק תשנה את המציאות ותהפוך אותה מאפילה לאור גדול, אלא תגלה את מעמקי ההנהגה האלוקית, ונבין אז באר היטב את כל תהלוכות הגלות, כיצד הן סיבוב מסיבות בדרך עמוק, כולם מתכוונים לנקודת השלמת הבריאה ובה מסתיימים, כלשון רמח"ל. בזמן הגאולה נחזור ונתבונן בכל אירועי הגלות הקשים, ונראה איך מגמת ההטבה היא התוכן הפנימי של כולם.
ומבקשים על זה בשבת, משום שהשבת כוללת את הנגיעה בעומק ההנהגה האלוקית, ואנו חיים בה, ולו במעט, בהארת העולם הבא, שמכוחה הקלקולים אינם מפריעים למגמה אלא מובילים אליה. ולכן מבקשים על נחמה, משום שכבר עכשיו, מכח ידיעת הגאולה העתידית, יש משהו של נחמה בשבת.
ונראה שזהו גם גדר הדברים באבלות בשבת. עיקרו של האדם חי, כמובן, בעולם הזה. ומבחינתו הצער על מיתת הקרוב מעיב על החיים ומצער. אבל השבת מועילה שלא יראה את אסונו כמבטל את משמעות החיים. השבת נותנת לו ציור של מהלך הכולל את המוות בתיקון הכללי של העולם, ולכן הוא מגביל את אבלותו לתוך ליבו, ואינו פורע סדרי עולם.
מקורות:
רמב"ם פ"י מהל' אבל הל"א, מועד קטן כ"ד ע"א, ירושלמי ברכות פ"ב הל"ז, משלי י' כ"ב, שמואל ב' י"ט ג', ברכות מ"ח ע"ב וברש"י ותוס' ורי"ף שם, ביאור הגר"א על שו"ע או"ח סי' קפ"ח ס"ק ד', דרך ה' לרמח"ל ח"ד פ"ד אות א'. תחילת העיסוק שלנו בנושא היה בימי האבל על הסתלקות א"מ היקרה מרת חנה לאה ע"ה בת הגאון רבי יואל קלופט זצ"ל, יהיו הדברים לעילוי נשמתה.
