לא תבשל גדי בחלב אימו. פסוק זה מופיע בתורה שלוש פעמים, ודרשו ממנו חז"ל, אחד איסור אכילה, ואחד איסור הנאה, ואחד איסור בישול. ועיין בדברי הרמב"ם, שכתב לבאר את דרשת חז"ל, ואלו דבריו: לא שתק הכתוב מלאסור האכילה אלא מפני שאסר הבישול, כלומר, ואפילו בישולו אסור, ואין צריך לומר אכילתו, כמו ששתק מלאסור הבת מאחר שאסר בת הבת. ומבואר בדבריו, שעיקר האיסור הוא איסור אכילה, והתורה לא כתבתו משום שהוא בא מק"ו מבישול. ויש להתבונן אם דרך התורה להימנע מלכתוב את עיקר האיסור, והשאירה ללמוד אותו מקל וחומר.
ולולא דבריו הייתי אומר, שעיקר האיסור הוא הבישול, וכל כך מגונה הבישול בעיני התורה, עד שחזרה עליו שלוש פעמים, כדרך שמצוות עיקריות ויסודיות בתורה, חזרה עליהן התורה כמה פעמים. ובתושבע"פ דרשו מחזרת האיסור, שנאסר גם להשתמש בתוצאות האיסור, באכילה ובהנאה. ועיקר האיסור הוא הבישול, ולכן הוא כתוב במפורש, ואיסורי אכילה והנאה נדרשו מן הכפילות, אבל יש להם שייכות וקשר לאיסור הכתוב בפסוק עצמו. ובזה הרווחנו גם להבין מדוע לא נאסר מן התורה לאכול בשר וחלב שלא נתבשלו זה עם זה. וזאת משום שכל האיסור הוא מפני שנעשה בו איסור בישול.
ובגמ' פסחים, אמרו שאיסור בשר וחלב הוא חידוש, משום שאינו נאסר אלא בבישול, ואי תרו ליה כולי יומא בחלבא, שרי, בשיל ליה בשולי, אסור. וברש"י, תרי ליה – שורהו בחלב כל היום, שרי. כלומר, מותר לשרותו בתוכו ואינו עובר עליו אפילו על אכילתו, דלא אסרה תורה אלא דרך בישול, ומיהו מדרבנן אסור. בשיל ליה בשולי אסור – עובר על בישולו ועובר על אכילתו. ולכאורה הדברים הללו מורים שלא כדברינו, שהרי אם כל סיבת איסור האכילה הוא העוול שנעשה בבישול, ודאי הוא שלא ייאסר באכילה אלא אם כן בישל. ומה חידוש יש כאן.
והמדייק בדברי רש"י ימצא שהוא ראה חידוש לא רק בכך שמה שלא התבשל יחדיו יהיה מותר באכילה, אלא שמותר לשרות בשר וחלב יחדיו. ונראה שהכוונה היא שגם אם משרים את הבשר בחלב לצורך תיקונו, שבפשטות היה ראוי להיות שיהיה אסור לעשות כן כמו שאסור לבשל, מ"מ לא אסרתו התורה. וזהו חידושו שרק בישול אסור. וכדברי רש"י מדויק גם בדברי הגמ' עצמה, שלא אמרו שהחידוש הוא שאין איסור לאכול יחדיו בשר וחלב, אפילו אם לא נעשית בהם שום מלאכה, ורק מהשרוי כולי יומא בחלבא הוכיחו. ובאמת גדר האיסור הוא העוול שנעשה בבישולו.
ועיין ברשב"ם שכתב, וגנאי הוא הדבר ובליעה ורעבתנות לאכול חלב האם עם הבנים, ודוגמא זו באותו ואת בנו ושילוח הקן. והרמב"ן כתב שהוא דרך אכזריות. ונראה שאע"פ שהתורה התירה להמית בע"ח לצורך אכילה, מ"מ חפצה התורה שידע האדם האוכל בשר שאין אכילה זו פשוטה ומובנת מאליה, ויש בה נטילת חיים. לכן ציוותה בכמה מצוות שעניינם היחס הנכון לחייהם של בעלי חיים. ואלו הן המצוות שהזכיר הרשב"ם, אותו ואת בנו, שילוח הקן ובשר בחלב. ועניין האיסור לבשל גדי בחלב אמו, שאע"פ שהתורה התירה להמית בעלי חיים ולאכול אותם, לא התירה התורה לבשל את הבשר במה שניתן בטבע הבריאה כדי לחיותו. ואפשר להוסיף לאיסורים אלה גם מצוות כיסוי הדם ואיסור אכילת דם.
ובמשנת ברכות אמרו, האומר על קן צפור יגיעו רחמיך, משתקין אותו. ובגמ' ביארו, מפני שעושה מידותיו של הקב"ה רחמים ואינן אלא גזרות. ובמחשבה ראשונה נראה שחז"ל ביטלו את ההבנה שמצות שילוח הקן היא להימנע מאכזריות. אבל הרמב"ן כתב כדי ליישב דברי חז"ל אלה, עם טעם מצוות שילוח הקן משום רחמים, ואלו דבריו: שרצו לומר שאין התועלת במצות להקב"ה בעצמו יתעלה, אבל התועלת באדם עצמו, למנוע ממנו נזק או אמונה רעה או מדה מגונה. ובהמשך, אבל טעם המניעה ללמד אותנו מדת הרחמנות ושלא נתאכזר.
ומן הראוי להוסיף לכאן את העובדה שאדם הראשון נאסר באכילת בשר, ורק לנח הותרה אכילת בשר לאחר המבול. וגם שכשאסרה תורה על אכילת בשר בהמה שאינו שלמים כשהיו ישראל במדבר, נאמר שם, דם יחשב לאיש ההוא, דם שפך. ורק כשנכנסו לארץ, הותר בשר תאווה, משום כי ירחק ממך המקום. כל זה יש בו כדי ללמד שחיי בעלי חיים אינם כלום, וחייבה התורה לנהוג כבוד בחיי בע"ח, וזהו טעם המצוות האלה.
מקורות:
שמות ל"ד כ"ו, רמב"ם פ"ט מהל' מאכלות אסורות הל"ב, פסחים מ"ד ע"ב וברש"י שם, רשב"ם שמות כ"ג י"ט, רמב"ן דברים י"ד כ"א, ברכות ל"ג ע"ב, רמב"ן דברים כ"ב ו', ויקרא י"ז ד', דברים י"ב כ"א.
