מכה איש ומת, מות יומת. ואשר לא צדה, והאלוקים אינה לידו, ושמתי לך מקום אשר ינוס שמה. וברש"י, ולמה תצא זאת מלפניו, הוא שאמר דוד, כאשר יאמר משל הקדמוני מרשעים יצא רשע, ומשל הקדמוני היא התורה, שהיא משל הקב"ה שהוא קדמונו של עולם, והיכן אמרה תורה מרשעים יצא רשע? והאלוקים אינה לידו. במה הכתוב מדבר, בשני בני אדם, אחד הרג

מזבח אדמה תעשה לי, וזבחת עליו את עולותיך ואת שלמיך, את צאנך ואת בקרך, בכל המקום אשר אזכיר את שמי, אבוא אליך וברכתיך. אם מזבח אבנים תעשה לי, לא תבנה אתהן גזית, כי חרבך הנפת עליה ותחללה. וברש"י, כל אם ואם שבתורה רשות, חוץ מג', ואם מזבח אבנים תעשה לי, הרי אם זה משמש בל' כאשר, וכאשר תעשה לי מזבח

אמרו, גדולה דעה שנתנה בין שתי אותיות, שנאמר: כי אל דעות ה'. גדול מקדש שנתן בין שתי אותיות, שנאמר: מכון לשבתך פעלת ה', מקדש ה'. ובהמשך, כל אדם שיש בו דעה – כאילו נבנה בית המקדש בימיו; דעה נתנה בין שתי אותיות, מקדש נתן בין שתי אותיות. מקשה הגמ', אלא מעתה, גדולה נקמה שנתנה בין שתי אותיות שנאמר: אל נקמות

קדש לי כל בכור, פטר כל רחם בבני ישראל, באדם ובבהמה, לי הוא. וכתב הרמב"ם בספר המצוות שלו, היא שציוונו לקדש בכורות, כלומר, להפרישם ולהבדילם למה שראוי שייעשה בהם. הרי לנו מצוות עשה אחת, המצווה לנהוג קדושה בבכור אדם, בבכור בהמה טהורה, ובבכור החמור. וגדרי הקדושה, כמובן, שונים בכל אחד מהם. בכור בהמה טהורה קרב על גבי המזבח, בכור החמור

הוויכוח בין משה ואהרן, שליחי ה', לפרעה, נסוב על האמון של פרעה בכך שהם עתידים לחזור למצרים אחרי החג שיחגגו. פרעה מאתגר אותם בטענות, לא כן לכו נא הגברים ועבדו את ה' כי אותה אתם מבקשים, ובהמשך, לכו עבדו את ה', רק צאנכם ובקרכם יוצג, גם טפכם ילך עמכם. ומשה – בנערינו ובזקנינו נלך, בבנינו ובבנותינו, בצאננו ובבקרנו נלך, כי

על הפסוק, ותתצב אחותו מרחוק לדעה מה יעשה לו, אמרו בגמ', פסוק זה כולו על שם שכינה נאמר; ותתצב – דכתיב, ויבא ה' ויתיצב וגו', אחותו – דכתיב, אמור לחכמה אחותי את, מרחוק – דכתיב, מרחוק ה' נראה לי, לדעת – דכתיב, כי אל דעות ה', מה – דכתיב, מה ה' אלוקיך שואל מעמך, יעשה – דכתיב, כי לא יעשה

בשלושה מקומות בתורה מדובר על סיום מלאכת המשכן ועל חנוכתו, ועל התוצאה הנפעלת מן המשכן, שהיא ההתגלות האלוקית. בכל אחד מן המקומות מתואר היבט אחר של השראת השכינה בגילוי. בסוף פרשת פקודי, בסיום כל מלאכת עשיית המשכן, כתוב כך, ויכל משה את המלאכה, ויכס הענן את אוהל מועד, וכבוד ד' מלא את המשכן. ובהעלות הענן מעל המשכן יסעו בני ישראל,

הציווי על שבת הכתוב בפרשת ויקהל, מזכיר במפורש את אחת המלאכות האסורות בשבת, מלאכת הבערה. לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת. בפרשת כי תשא, נזכרו במפורש שתי מלאכות אחרות. בחריש ובקציר תשבות. העניין הזה צריך ביאור, שהרי כל המלאכות נאסרו בשבת, וחז"ל במשנתם מנו ל"ט מלאכות, ומה טעם יש להזכיר שלוש מתוכם במפורש? מכח שאלה זו, דרשו חז"ל כמה

כמה וכמה פרשיות בתורה עוסקות בעניין השבת, כשכל פרשה מציגה היבט ייחודי על השבת. בפסוקי השבת בפרשת כי תשא מוזכרת הברית על השבת. ושמרו בני ישראל את השבת, לעשות את השבת לדורותם ברית עולם. מצאנו עוד מצוות שנכרתה עליהן ברית. התורה, איסור עבודה זרה, מצוות מילה. מתוך התבוננות קלה, אפשר לראות ששלושת המצוות האחרות, אינן מצוות פרטיות. הברית על התורה

אחרי שירד משה מן ההר, שרף באש את העגל, והרג את החוטאים, אמר לו ד', לך נחה את העם אל אשר דברתי לך, הנה מלאכי ילך לפניך. ובהמשך, כי לא אעלה בקרבך, כי עם קשה עורף אתה, פן אכלך בדרך. מכאן ואילך, לא תשרה השכינה בישראל, והקב"ה יוביל את עמו אל התכלית, ע"י מלאך, ומתוך הסתר פנים. משה רבנו אינו

בשני מקומות בתורה נצטוינו על קרבן התמיד, בפרשת פנחס, יחד עם סדר הקרבנות הקבוע במקדש לשבת, לר"ח ולכל מועדי השנה, וכאן בפרשת תצוה, לקראת סיום הציווי על הקמת המשכן וכליו. אין הבדל בדינים המבוארים בשתי הפרשיות הללו, ואנו רוצים להבין מהי הכפילות הזו. כלל נקוט בידינו, כאשר מצווה חוזרת על עצמה בתורה יותר מפעם אחת, משמעות הדברים שלאותה המצווה יש

הנביא מלאכי, בדבריו על הכהן ותפקידיו, מגדיר את הדברים כך, תורת אמת היתה בפיהו, ועוולה לא נמצא בשפתיו, בשלום ובמישור הלך איתי ורבים השיב מעוון. כי שפתי כהן ישמרו דעת, ותורה יבקשו מפיהו, כי מלאך ד' צבאות הוא. התיאור הזה, מכיל תביעה מכהני ד' העובדים במקדש, על תפקידיהם האחרים, וכיצד הם צריכים לחיות. נראה, שזהו המסר העולה גם מבגדי הכהן