בשני מקומות בתורה נצטוינו על קרבן התמיד, בפרשת פנחס, יחד עם סדר הקרבנות הקבוע במקדש לשבת, לר"ח ולכל מועדי השנה, וכאן בפרשת תצוה, לקראת סיום הציווי על הקמת המשכן וכליו. אין הבדל בדינים המבוארים בשתי הפרשיות הללו, ואנו רוצים להבין מהי הכפילות הזו. כלל נקוט בידינו, כאשר מצווה חוזרת על עצמה בתורה יותר מפעם אחת, משמעות הדברים שלאותה המצווה יש

הנביא מלאכי, בדבריו על הכהן ותפקידיו, מגדיר את הדברים כך, תורת אמת היתה בפיהו, ועוולה לא נמצא בשפתיו, בשלום ובמישור הלך איתי ורבים השיב מעוון. כי שפתי כהן ישמרו דעת, ותורה יבקשו מפיהו, כי מלאך ד' צבאות הוא. התיאור הזה, מכיל תביעה מכהני ד' העובדים במקדש, על תפקידיהם האחרים, וכיצד הם צריכים לחיות. נראה, שזהו המסר העולה גם מבגדי הכהן

  הרמב"ן, בהקדמתו לספר שמות, קובע שחומש שמות הוא – ספר הגלות והגאולה, אלא שלא נסתיים הספר ביציאה ממצרים, אלא בסיום מלאכת המשכן, משום שרק אז – שבו ישראל אל מעלת אבותם, שהיה סוד אלו-ה עלי אהליהם, והם הם המרכבה, ואז נחשבו גאולים. רק משזכו ישראל להשראת השכינה בתוכם, הושלמה הגאולה והגיעה לתכליתה. בדברי הרמב"ן עולה בפנינו בבהירות מטרתו ומשמעותו

בחדר הפנימי שבמקדש, בקודש הקדשים, עמד ארון הברית. בתוכו הניחו את הלוחות, שהוריד משה מן ההר, ועליהם הניחו את הכפורת. הלוחות אינם אחד מן הכלים שבמקדש, אלא העניין המרכזי שבו. הם מכונים 'עדות', ככתוב, ונתת אל הארון את העדות אשר אתן אליך, משום שהם מעידים, בעצם נוכחותם, על הברית בין הקב"ה לישראל, ועל שמם מכונה המקדש כולו – משכן העדות.

בסוף פרשת משפטים, התורה מספרת על כריתת הברית בין הקב"ה לעם ישראל. משה רבנו כותב את ספר הברית, ומקריא אותו באזני העם. 'ויקח משה את ספר הברית, ויקרא באוזני העם', והעם משיב, כל אשר דבר ד' נעשה ונשמע. מהו אותו ספר הברית? רש"י, מפרש שספר הברית הוא בעצם ספר התורה, החלק שנכתב עד כה, מבראשית ועד יתרו. הרמב"ן לעומתו מפרש

פעמים מגיעה שאלה מחוץ לבית המדרש, מדוע אסורות בשבת מלאכות של הנאה, הרי עיקר השבת היא המנוחה, ומניעת המלאכות האלה היא צער ואינה מנוחה. כוונתנו להשיב תשובה לשאלה זו מתוך דברי חז"ל. ששת ימים תעשה מעשיך, וביום השביעי תשבות, למען ינוח שורך וחמורך, ויינפש בן אמתך והגר. על פסוק זה הביא רש"י מהמכילתא, כדלהלן: למען ינוח שורך וחמורך – תן

עצתו של יתרו על הקמת מערכת של דיינים בישראל, מופיעה גם בפרשת דברים, בתוך נאם התוכחה של משה רבנו לישראל. יש כמה הבדלים בצורת הסיפור בין מה שלמדנו בפרשת יתרו, לבין האופן שהדברים מסופרים בתוך דברי משה רבנו. הדבר כשלעצמו אינו אמור להפתיע אותנו, משום שהבדל במגמת הסיפור יוצר בהכרח גם שוני בפרטים שכל סיפור מדגיש. בכל אירוע המתרחש בעולם,

בפרשת יתרו אנו קוראים על מעמד הר סיני, שבו ניתנה התורה. כשאנו מעיינים בכתוב בתורה, אנו מוצאים שלפני מעמד הר סיני, קדם שיח בעניין כריתת הברית. הקב"ה שולח את משה להביא בפני ישראל את ההצעה לכרות ברית. אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים – אתם כבר מכירים אותי. ועתה אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי. משה מציג את הדברים, ויענו

במרכזה של שירת הים נאמר, מי כמוכה באלים ד', מי כמוכה נאדר בקודש נורא תהילות עושה פלא. הפסוק הזה, בקריאה ראשונה, מעמיד את בורא העולם מול כוחות אחרים, ומספר לנו, שהקב"ה אדיר בכוחו ובמעשיו מכל האלים, והוא מנצח אותם. הרעיון הזה הוא תמוה, לכאורה. מי הם האלים הללו, ומי הם כל הנבראים כולם, שהקב"ה אמור להתפאר בעליונותו עליהם? ישעיהו הנביא

פרשת בשלח נקראת בתורה פעמיים בשנה, על סדר הפרשות, ובשביעי של פסח. ההפטרות שתקנו לנו חז"ל לקרוא בשתי ההזדמנויות הללו, הן שתי שירות. בפרשת בשלח אנו קוראים בשירת דבורה, ובשביעי של פסח אנו מפטירין בשירת דוד, בסוף ספר שמואל. ההפטרות שאנו קוראים בדרך כלל, הם מעניין הפרשה הנקראת בתורה. חז"ל חפשו פרשה בנביאים המדברת על נושא קרוב לפרשה. הדבר הזה

פרשת בא מציגה בפנינו את הפסח בצורתו הראשונית, כפי שנצטוו ישראל לעשותו במצרים, ולא כפי שחלה עלינו מצוותו לדורות. יש כמה הבדלים בין צורת פסח-מצרים לצורת פסח דורות, והיינו רוצים להתייחס לאחד מהם. המילה 'קרבן' אינה מופיעה בפסח מצרים. האמת היא שקשה להבין במה פסח מצרים היה קרבן. הנקודה המרכזית של כל קרבן היא זריקת הדם על המזבח, ודבר כזה

בסוף פרשת בא, אחרי התיאור של יציאת מצרים כולה, מופיעה בתורה מצוות אכילת מצה ואיסור אכילת חמץ. מצות יאכל את שבעת הימים, ולא יראה לך חמץ, ולא יראה לך שאור בכל גבולך. לזה התורה מוסיפה את מצות סיפור יציאת מצרים. והגדת לבנך ביום ההוא לאמר, בעבור זה עשה ד' לי בצאתי ממצרים. רש"י מפרש את הפסוק פירוש שמתקבל לגמרי כפירוש

פרשת ויקהל פקודי – ויהי המשכן אחד ויעש חמישים קרסי זהב, ויחבר את היריעות אחת אלא אחת בקרסים, ויהי המשכן אחד. פסוק זה מדבר על חיבורן של שתי מחברות היריעות, העשויות משש משזר, תכלת וארגמן ותולעת שני, שמצטרפות יחד להיות משכן אחד. על האוהל העשוי מיריעות עזים, שמקומו מעל היריעות הקודמות, נאמר, ויעש קרסי נחושת חמישים, לחבר את האוהל להיות