הנביא מלאכי, בדבריו על הכהן ותפקידיו, מגדיר את הדברים כך, תורת אמת היתה בפיהו, ועוולה לא נמצא בשפתיו, בשלום ובמישור הלך איתי ורבים השיב מעוון. כי שפתי כהן ישמרו דעת, ותורה יבקשו מפיהו, כי מלאך ד' צבאות הוא. התיאור הזה, מכיל תביעה מכהני ד' העובדים במקדש, על תפקידיהם האחרים, וכיצד הם צריכים לחיות.
נראה, שזהו המסר העולה גם מבגדי הכהן הגדול, הנלמדים בפרשת תצוה. לארבעה בגדים מתוך השמונה יש מסר מסוים, הציץ, האפוד והחושן, והמעיל.
ראשונה – הציץ. על הציץ כתובות המילים, קודש לה'. הכיתוב הזה מתייחס לכהן בעצמו. הוא איננו אינו אדם פרטי לעצמו, אלא הוא כולו קודש לה'. כל מציאותו, חייו ופעולותיו, הם לפני ה'. אפילו בשעת הלוויית אביו ואמו, אסור לא לצאת מן המקדש.
כנראה זו הסיבה שהציץ בא לרצון, כמו שכתוב בפסוק. ההלכה קובעת שקרבן שקרב בטומאה בשוגג הוא רצוי לפני ד', בגלל הציץ. ההבנה בזה היא שהעובדה שיש אדם שעומד לפני ד' בהתמסרות כזו, יש בה משהו שמרצה על הטומאה.
בחושן ובאפוד, מופיעים פעמיים שמות בני ישראל, על שתי אבני האפוד שמונחים על כתפי הכהן, ועל שנים עשר אבני החושן, שעל כל אחת מהן, מופיע שמו של אחד משבטי ישראל. הדבר הזה צריך ביאור, לכאורה. מה הטעם בהזכרה כפולה של שמות השבטים?
על אבני האפוד אומר הפסוק, ונשא אהרן את שמותם לפני ד' לזיכרון. כנראה שהשמות הללו באים לבטא ולהגדיר את זהותו של הכהן הגדול. הוא איננו מופיע לפני ד' כאיש פרטי, אלא הוא משמש בקודש כשליחם של כל בני ישראל. השמות החקוקים על כתפיו, מבטאים את האופן שבו הוא בא להיראות לפני ד'.
על החושן נאמר: ונשא אהרן את משפט בני ישראל על ליבו לפני ד' תמיד. משפט בני ישראל, הכוונה היא לצרכיהם היומיומיים, האישיים והלאומיים. מצאנו ביטוי כזה בתפילת שלמה המלך בהקמת המקדש הראשון, ויהיו דברי אלה אשר התחננתי לפני ד', קרובים אל ד' אלוקינו יומם ולילה, לעשות משפט עבדו ומשפט עמו ישראל דבר יום ויומו. המשמעות היא שהשמות החקוקים על אבני החושן נועדו כדי להעביר מסר לכהן עצמו. מוטלת עליו החובה לבקש תמיד מד' עבור צרכי העם כולו. מכאן נובעת הדרישה מהכהן הגדול, לשאת תפילה על מנת למנוע שפיכות דמים בימיו, המוזכרת בגמ' לגבי רוצח בשוגג.
על הפעמונים שבשולי המעיל כתוב בתורה, ונשמע קולו בבואו אל הקודש. המשמעות היא שאין לכהן להתהלך בתוך המקדש כמנהג בעל הבית. הקול הנשמע מהמעיל בהליכתו הוא כמי שמודיע לפני שהוא נכנס לבית. זו כעין נטילת רשות ממי שהבית באמת שלו, כמנהג דרך ארץ.
בארבעת הבגדים הללו מופיעים ארבעה היבטים של מציאותו של הכהן. הוא אמור להיות קדש לד'. חייו וכל אשר לו צריכים להיות מכוונים לרצון ד', ולפי דרכיו. הכהן הגדול אמור להיות חדור בתחושה שהוא אינו אדם פרטי, והוא מייצג את העם. בבואו לפני ד', הוא אינו עומד שם כאדם בפני עצמו, אלא כנציג ושליח העם. הוא מחויב לראות מול עיניו תמיד את צרכי העם, ולהציגם בתפילה לפני ד'. כל זה אמור להיעשות כשהכהן ספוג בתחושת ענווה בבואו אל הקודש. הקודש אינו שייך לו.
ארבעת התפיסות הללו, נדרשות מהכהן הגדול, כמי שעומד בראש כל הכהנים. אבל ביסודן הן שייכות לכל תלמיד חכם ועובד ד'. חז"ל הרי דרשו מדברי מלאכי על הכהן, על דמותו של הרב, אם הרב דומה למלאך ד' יבקשו תורה מפיו. ראשית, ת"ח אמור לדעת ולחוש את עצמו מוקדש לד'. כל פעליו והנהגתו הם בשירות הרצון האלוקי. הוא צריך גם לזכור שכל מציאותו היא ייצוג של העם כולו, שהרי אפילו למשה נאמר, לא נתתי לך גדולה אלא בשבילם. ת"ח חייב להתפלל על העם, ולהביא את צרכיהם לפני ד', שהרי אמרו חז"ל, כל שיש לו חולה בתוך ביתו, ילך אצל חכם ויבקש עליו רחמים. ובסופו של דבר, עליו לזכור תמיד שהקודש אינו שלו, והוא חייב לראות את עצמו כמי שמגיע למקום שאינו שלו.
