פרשת בא מציגה בפנינו את הפסח בצורתו הראשונית, כפי שנצטוו ישראל לעשותו במצרים, ולא כפי שחלה עלינו מצוותו לדורות. יש כמה הבדלים בין צורת פסח-מצרים לצורת פסח דורות, והיינו רוצים להתייחס לאחד מהם.
המילה 'קרבן' אינה מופיעה בפסח מצרים. האמת היא שקשה להבין במה פסח מצרים היה קרבן. הנקודה המרכזית של כל קרבן היא זריקת הדם על המזבח, ודבר כזה לא היה במצרים. הם לא נצטוו להקים מזבח או במה, ולזרוק עליו את הדם. הם שמו את הדם על המשקוף ועל שתי המזוזות, כדי שיהיה הדם לאות על הבתים, ולא יתן המשחית לבא אל בתיכם לנגוף. זהו רעיון שונה לחלוטין מכל הקרבנות, וצריך להבין באיזה מובן פסח-מצרים היה קרבן.
חז"ל במכילתא אמרו כי המשקוף ושתי המזוזות נידונים כשלושה מזבחות. כוונתם, לכאורה, לבאר לנו את הקשר בין פסח מצרים למושג הקרבן, אבל עדיין לא הבנו מהי המשמעות של האמירה הזו. מהי המשמעות של הגדרת המשקוף והמזוזות כשלוש מזבחות?
אנו רוצים להתבונן עוד בצורתו של הפסח. התורה אומרת, וזהו דין הנוהג גם לדורות, ויקחו להם איש שה לבית אבות, שה לבית. יש כאן מצווה של התורה לאסוף את כל בני המשפחה לסעודת הפסח. אכן, אם ימעט הבית מהיות משה – ולקח הוא ושכנו הקרוב אליו. אין חובה שהנאספים יהיו דווקא בני משפחה, וכל קבוצה שהיא, טובה ומתאימה. מדוע, א"כ, נאמר הציווי, שה לבית אבות?
יש גם הלכות הנוגעות לצורת אכילת הפסח. מתניכם חגורים, מקלכם בידכם ונעליכם ברגליכם, ואכלתם אותו בחיפזון. החיפזון הזה, בא לבטא את הביטחון שלהם בד', בגאולה הקרובה לבא. הציוויים האלה מסתיימים בהכרזה – פסח הוא לה'. לא כל כך ברור מהי משמעות ההכרזה הזו. מהו המובן של המילה 'פסח'?
הלילה ההוא היה רגע הבחירה, או הנסה אלוקים לבוא לקחת לו גוי מקרב גוי. אפשר להמשיל זאת, לרב'ה בת"ת, המכריז בכיתה כי בקרוב ייערך טיול עבור התלמידים הנבחרים. אפשר לתאר איך הילדים מרימים יד בהתלהבות, וצועקים 'אני! הפסיחה של הקב"ה על בתי ישראל, במובנה הפשוט, היתה דילוג על בתי ישראל, כדי להיכנס לבתי מצרים ולהכות בהם. במובן אחר, היא היתה בחירה. הקב"ה אמר להם, אתם שלי!
נתינת הדם על המשקוף היתה פעולה של פניה וקריאה לה'. הדם אומר, בעצם, בית זה שייך לה'! זהו פירוש המילים, פסח הוא לד'. אכילת הפסח היתה פנייה לד', ורצון להתחבר אליו. לזה התכוונו חז"ל במכילתא, שהמזוזות והמשקוף משמשים כמזבח. כשם שזריקת הדם על המזבח בכל הקרבנות עניינה פניה וקריאה לה', כך גם היה הדם על הבתים. זוהי הסיבה שפסח דורות, שעיקרו הוא זריקת הדם על המזבח, הוא המשך של פסח מצרים. בשניהם הדם ניתן לד'.
שה לבית אבות. בעולמנו אנו רגילים שלימוד תורה, עבודה רוחנית או כל התקדמות בעבודת ה' – נעשים במסגרת יחסי רב ותלמיד. צריך אבל לזכור, שבימי קדם – קודם תקנת יהושע בן גמלא (בבא בתרא כ"א ע"א) – לא כך היו פני הדברים. כל אב היה אחראי ללמד את בנו תורה. הצורה הראשונית והטבעית של החיבור לד', הוא במסגרת המשפחה. המשפחה מתקבצת יחד, והאב מספר לבנו שד' בחר בנו, ודואג לנו. האב והבן, מסבים יחדיו לסעודת זבח הפסח, ושם – תוך כדי הסעודה – הבן שומע כי אנו שייכים לה', ולישועתו אנו מצפים.
לדורות, התורה הוסיפה בלילה הזה את מצות סיפור יציאת מצרים. זוהי הרחבה של המסר שמונח בסעודת הפסח. כך מצרפים את הילד לאמונה.
גם מצוות הסיפור מתקיימת תוך כדי סעודה. אנו מתחילים בליל הסדר בעשיית קידוש, ואח"כ מאריכים בהגדה עד 'שולחן עורך'. מדוע אין זה הפסק בין הקידוש לסעודה? התשובה היא שההגדה היא חלק בלתי נפרד מהסעודה. כך מביאים את הילד לחיבור לד'. המשפחה כולה יושבת יחדיו בסעודה, ומספרים את סיפור הביטחון בד'.
תשפ"א
