בסוף פרשת משפטים, התורה מספרת על כריתת הברית בין הקב"ה לעם ישראל. משה רבנו כותב את ספר הברית, ומקריא אותו באזני העם. 'ויקח משה את ספר הברית, ויקרא באוזני העם', והעם משיב, כל אשר דבר ד' נעשה ונשמע. מהו אותו ספר הברית? רש"י, מפרש שספר הברית הוא בעצם ספר התורה, החלק שנכתב עד כה, מבראשית ועד יתרו. הרמב"ן לעומתו מפרש שספר הברית הוא כל מה שנאמר למשה בהר אחרי מעמד הר סיני, מסוף פרשת יתרו, בפסוק 'אתם ראיתם', עד ויעל משה, שבסוף פרשת משפטים.
לדברי הרמב"ן, בשעת הברית הציגו בפני העם חלק מסוים מן התורה, עליו אמרו ישראל 'נעשה ונשמע'. יש לדבר הזה חיזוק מדברי הנביא ירמיהו (ל"ד י"ג, בהפטרת פרשת משפטים). שם אומר הנביא כי ד' כרת אתנו ברית על שילוח עבדים. ייחוס הברית באופן ישיר למצוות שילוח עבדים, הוא מפני שפרשה זו כתובה בתחילת ספר הברית. מהי המשמעות של כתיבת פרשה אחת מן התורה בתוך ספר ברית? למרות שבוודאי הברית מתייחסת לכל התורה כולה ומחייבת אותנו לקיים את כל מצוותיה, עם זאת, נבחרה פרשה זו להיות איזשהו מדגם מייצג של כל התורה.
השאלה המתבקשת היא, מדוע? מה יש במצוות של פרשה זו, שלכן הן מייצגות את התורה כולה? מדוע דיני עבד ואמה, הלוואה ונזיקין, שומר חינם ושואל, אמורים לתת לעם תמונה על כל מצוות התורה? מדוע דוקא מצוות אלו מתאימות לכרות עליהן את הברית?! יש מקום לומר שמפרשת משפטים עולים שלוש בחינות המאפיינות את דרכה של תורה. בפרשה הזו באים לידי ביטוי, שלושה קווי אופי של החשיבה התורנית.
הראשון, החובה לשמור על זכויותיו ורכושו של הזולת. זהו באמת עניין יסודי ומרכזי בתורה. אנו רואים זאת בדברי רבי עקיבא שאמר, ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה. גם הלל הזקן, משנתבקש ללמד את כל התורה על רגל אחת, ניסח את המשפט, מאי דסני עלך, לחברך אל תעביד. העיקרון הזה, למרות שהוא מובן בדרך כלל על כולם, החידוש שבו הוא במרכזיות שלו. בני אדם רבים היו עלולים לחשוב שמצוות שבין אדם למקום אמורות היו להיות מרכזיות הרבה יותר.
היסוד השני הוא עיסוק מרובה בפרטים טכניים, שלפעמים נראים לנו קטנים. העניין הזה מאפיין את העיקרון ההלכתי. למצוות רבות בתורה יש מבנה מעשי איך מיישמים אותם, והמבנה צריך לעמוד במבחן של פרטי ההלכה. כך זה בהלכות שבת, וכך זה בפרטי הלכות נזיקין וגזילה.
הדבר הזה מאפיין באמת את היהדות, ופעמים רבות הוא קשה לתפיסה. אין בכוונתנו לבאר מדוע התורה בנויה כך, ומן הסתם יש לזה סיבות רבות ועמוקות. אבל אפשר לומר בפשטות שדווקא הירידה לפרטים הקטנים היא שמחילה במציאות הקונקרטית בה אנו חיים, את התורה ואת דבר ד'. אנו יכולים לחוש זאת, לפעמים, בפרטי הדינים של בשר וחלב, שדווקא הדקדקנות של ההלכות והנוקשות שלהם מנכיחים אותן בחיינו, ומאפשרות להן לעצב את החיים.
העקרון השלישי הוא זכות התביעה. פרשת משפטים איננה מציגה בפני האדם רק את חובותיו כלפי הזולת, אלא מבנה שלם של זכויות וחובות של בני אדם. זכויותיו של כל אדם אינן דבר שולי וטפל. אין הן רק בגדר עבודת ה' של אחרים הנדרשים – מצידם – שלא לפגוע בזולתם. זכותו של אדם על עצמו ועל רכושו – היא ערך חשוב, והתורה רואה לנכון לעסוק בה ברצינות מלאה. אין די בחובתו של כל אדם לדאוג לזולת. מי שמדבר על מחויבות, ואינו רואה צורך לדבר על זכויות – איננו מכיר במציאות. התורה מתנגדת לתפיסה הדוגלת כי 'מה שחשוב לקב"ה – זה רק שתמלא את החובות שלך'. אין זה נכון. זכויותיך שלך הן חשובות, ואין סיבה וטעם שתוותר עליהן. אין זה סותר את הצורך בוויתור, בהזדמנויות שזה נכון ונחוץ, אבל ברמת העיקרון טוב וראוי שהאדם ישמור על זכויותיו.
מידת המשפט דורשת שתביעתו של אדם – תיענה ותכובד. היה צד בגמ' שאסור לעשות פשרה בבית הדין, משום חשיבות המשפט. הגמ' מסכמת שפשרה היא מצווה, משום שגם היא סוג של משפט, שנאמר, אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם.
