פרשת ויקהל פקודי – ויהי המשכן אחד
ויעש חמישים קרסי זהב, ויחבר את היריעות אחת אלא אחת בקרסים, ויהי המשכן אחד. פסוק זה מדבר על חיבורן של שתי מחברות היריעות, העשויות משש משזר, תכלת וארגמן ותולעת שני, שמצטרפות יחד להיות משכן אחד. על האוהל העשוי מיריעות עזים, שמקומו מעל היריעות הקודמות, נאמר, ויעש קרסי נחושת חמישים, לחבר את האוהל להיות אחד. ממש כך כתוב גם בציווי של ה' למשה על עשיית המשכן בפרשת תרומה. על הכיסוי הראשון נאמר, ועשית חמישים קרסי זהב, וחברת את היריעות אשה אל אחותה בקרסים, והיה המשכן אחד. ועל הכיסוי הקרוי אוהל נאמר, והבאת את הקרסים בלולאות, וחברת את האוהל והיה אחד.
המשמעות היא, שכל אחד מהכיסויים עשוי משתי מחברות, העשויות מכמה יריעות המחוברות חיבור גמור, ואילו שתי המחברות אינן מחוברות באופן קבוע, אלא מחברים אותן בכל פעם בשעת הקמת המשכן, ע"י הקרסים הנכנסים לתוך הלולאות. ונראה להציע הבנה, מדוע אין לחבר את כל היריעות חיבור גמור, אם עכ"פ הן מחוברות, ומהי המשמעות שהמשכן והאוהל מתאחדים בכל פעם מחדש?
המשכן, כידוע, מחולק לשני חלקים, קודש הקדשים ואוהל מועד. בתוך קודש הקודשים נמצא ארון הברית, שבתוכו לוחות העדות. המשכן כולו מכונה: משכן העדות. הלוחות הן שורש כל הקדושה, והן מבטאות את הנוכחות האלוקית בעולמנו. על הלוחות (הראשונות) נאמר, והלוחות מעשה אלוקים המה, והכתב מכתב אלוקים הוא. הלוחות משקפות את רצונו העליון של ה', בישראל, ואת שורש התורה, עשרת הדברים. בתוך הקודש פנימה איש איננו נכנס במשך כל השנה, וגם ביוה"כ, שהכהן הגדול נכנס, אין שום סדר עבודה בארון עצמו. הקדושה עצמה קבועה וקיימת, איננה צריכה עבודה אנושית כלל, ואין שום אפשרות של פגיעה בה. גם כשנחרב הבית הראשון, לא נגעה יד אויב בארון עצמו, כמבואר בדברי הרמב"ם, בעת שבנה שלמה את הבית, וידע שסופו לחרב, בנה מקום לגנוז הארון למטה, במטמוניות עמוקות ועקלקלות, ויאשיהו המלך ציווה וגנזו במקום שבנה שלמה.
אוהל מועד מבטא, כביכול, שהקב"ה בחר לגור ולשכון בתוכנו. על אוהל מועד נאמר, לכאורה, ושכנתי בתוכם, ובסיום הקמת המשכן שכן ענן ה' על האוהל, כמו שכתוב, ויכס הענן את אוהל מועד. בתוכו של האוהל נמצאים השולחן והמנורה, שהם גינונים של בית מגורים, וכך אוהל מועד הוא מקומה של השכינה בעולמנו. אוהל מועד דורש עבודה קבועה של הכהנים, לשים לחם פנים מדי שבת, ולהדליק את המנורה דבר יום ביומו. ללמדך, שהשכינה השורה בארץ דורשת את עבודתם הקבועה של ישראל, ובלי עבודה זו לא תשרה השכינה בישראל ובעולם.
שני חלקי המקדש, תלויים זה בזה, וחייבים לחבר אותם כדי לקיים את התורה. מחד, יש בעולמנו נוכחות אלוקית. יש תורה שמאירה, ולקדושה יש הופעה בעולם. מאידך, יש צורך בעבודה מתמדת, כדי לסלול לקדושה מקום במציאות, וכדי להתאים את העולם אל האור. החיבור בין הבחינות, נעשה על ידי הקרסים המחברים את המחברות, משום ששני החלקים הללו אינם יכולים להפוך ליחידה אחת שלימה, ולעולם נדרשת עבודה אנושית כדי לחבר אותם. ונתתה את הפרוכת תחת הקרסים, והבאת שמה מבית לפרוכת את ארון העדות, והבדילה הפרוכת לכם בין הקדש ובין קדש הקדשים.
התפיסה הזו באה להוציא משתי טעויות חמורות. הטעות האחת איננה מקבלת שיש בעולמנו ביטוי של הקדושה. זוהי תפיסה שרואה את האדם והעולם כשייכים לגמרי אל הרע, וממילא אינה מתייחסת ברצינות למחשבה ולעשייה האנושית. ארון הברית ולוחות העדות מעידים שה' חפץ באדם, ומצפה למעשיו. הנוכחות האלוקית שבקודש הקודשים מלמדת שיש בעולם הארה אלוקית, שמובילה לטוב ולתיקון. אבל קיימת גם תפיסת טעות נוספת, הרואה את העולם כמו שהוא, כמגלה את הטוב. לפי תפיסה זו, המציאות האנושית כמו שהיא, או העולם בכללו, מייצגים את הטוב האלוקי. הטעות הזו מסוכנת אף היא, משום שהזנחת הדברים על מהלכם הטבעי, לעולם איננה מאפשרת לקדושה להתבטא ולהתפתח. טבעו של עולם הוא, שבלי המאמץ האנושי התמידי במחשבה ובעבודה, הטוב האמיתי והפנימי יעלם וישכח, ולא יצא אל הפועל. הצורך לחבר בפעולה מיוחדת את חלקי המשכן, מלמד שהחלת הטוב האלוקי על המציאות, דורשת עבודה אנושית תמידית וקבועה. החיבור בין חלק המקדש איננו טבעי וקבוע, אלא תוצאה של חיבור כל פעם מחדש. ללמדך שהחלת הקדושה בעולם, לעולם איננה טבעית ופשוטה, והיא דורשת מעשה מצווה כדי לחבר את שני החלקים למשכן אחד.
מקורות:
שמות ל"ו י"ג, שם שם י"ח, שם כ"ו ו', שם שם י"א, שם ל"ח כ"א, שם ל"ב ט"ז, רמב"ם הלכות בית הבחירה פ"ד הל"א ומקורו ביומא נ"ב ע"ב, שמות כ"ה ח', שם כ"ו ל"ג.
