על הפסוק, ותתצב אחותו מרחוק לדעה מה יעשה לו, אמרו בגמ', פסוק זה כולו על שם שכינה נאמר; ותתצב – דכתיב, ויבא ה' ויתיצב וגו', אחותו – דכתיב, אמור לחכמה אחותי את, מרחוק – דכתיב, מרחוק ה' נראה לי, לדעת – דכתיב, כי אל דעות ה', מה – דכתיב, מה ה' אלוקיך שואל מעמך, יעשה – דכתיב, כי לא יעשה ה' אלוקים דבר, לו – דכתיב, ויקרא לו ה' שלום. כדי להבין את עומק דברי חז"ל, ומה מצאו בפסוקי התורה כדי לדורשם, עלינו להתבונן תחילה בפשט ובתוכנו.
מרים עומדת על שפת היאור כדי לדעת מה יעשה במשה המוטל בתיבה אל היאור. בפשטות, לא היתה זו עמידה שנועדה לפעול פעולה כלשהי, אלא התעניינות בעלמא, שנבעה מדאגתה ואהבתה של מרים לאחיה הקטן, שהיה במצב של סכנה גדולה, כמעט בלי אפשרות של הצלה. אמנם למעשה היתה לעמידתה של מרים תועלת עצומה. שהרי היא זו שתיווכה וקישרה בין בת פרעה לאם הילד, וכך חזר משה לבית הוריו, קיבל חינוך של אמונה, ורכש זהות יהודית. בהמשך דרכו, ויגדל משה ויצא אל אחיו, וירא בסבלותם. ומכאן הגיעה כל צמיחתו של משה כמנהיגם של ישראל וגואלם. על זה באו חז"ל ללמד, שלא רק מרים היתה מודאגת מגורלו של אחיה, אלא השכינה בעצמה עמדה שם כדי ללוות את משה בדרך הצלתו, ולהביא את הדברים לגאולתם של ישראל. וברורים הדברים, שהרי העניין שעמד כאן על הפרק לא היה רק גורלו של ילד יהודי אחד, אלא של הייעוד הכללי של אברהם וזרעו, ובמובן אחר, של האנושות כולה. זהו העומק הראשון בדברי חז"ל.
העומק הנוסף שיש בדברי חז"ל, שהמעשה הטבעי והרגשי של מרים, הוא בעצם מעשה שכינה. הקב"ה השתמש בליבה הטהור של אחות משה, כדי לגאול את ישראל.
על הפסוק – וילך איש מבית לוי ויקח את בת לוי, דרשו בגמ', להיכן הלך? שהלך בעצת בתו. תנא, עמרם גדול הדור היה, כיון שאמר פרעה הרשע, כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו, אמר לשוא אנו עמלין, עמד וגירש את אשתו, עמדו כולן וגירשו את נשותיהן. אמרה לו בתו, אבא, קשה גזירתך יותר משל פרעה, שפרעה לא גזר אלא על הזכרים, ואתה גזרת על הזכרים ועל הנקיבות. פרעה לא גזר אלא בעוה"ז, ואתה בעוה"ז ולעוה"ב. פרעה הרשע ספק מתקיימת גזירתו ספק אינה מתקיימת, אתה צדיק בוודאי שגזירתך מתקיימת, עמד והחזיר את אשתו, עמדו כולן והחזירו את נשותיהן.
הנהגתו של עמרם צודקת מבחינה שכלית. אין טעם ללדת ילדים אם מחצית מהם יושלכו אל היאור. זאת מלבד, שאם יישארו לישראל בנות בלבד, לא יהיה להן עם מי להינשא. מרים לעומתו, לא יכלה להתווכח עם ההיגיון שבדבריו. לא היתה לה ידיעה על הגאולה הקרובה לבא. וכל עניינה היה ברצון החיים הטבעי שפיעם בקרבה. הרצון הזה, שהוא ממהותו של האדם, מחפש ומחזר אחרי כל הארת חיים אפשרית. החידוש הנפלא שהרצון הזה שהביעה מרים, העיר בעקבותיה את גדול הדור, אביה, ובעקבותיו את כל ישראל כולם. רק בזכות זה הגיעה גאולה לישראל.
חז"ל הוסיפו לגלות מהלך כללי, שנשות ישראל קיימו את כח החיים בעם, העירו אותו בבעליהן, וכך הביאו גאולה לעולם. וזה מה שאמרו, בשכר נשים צדקניות שהיו באותו הדור – נגאלו ישראל ממצרים. בשעה שהולכות לשאוב מים, הקב"ה מזמן להם דגים קטנים בכדיהן, ושואבות מחצה מים ומחצה דגים, ובאות ושופתות שתי קדירות, אחת של חמין ואחת של דגים, ומוליכות אצל בעליהן לשדה, ומרחיצות אותן, וסכות אותן, ומאכילות אותן, ומשקות אותן, ונזקקות להן בין שפתים. צדקת הנשים היתה שהביאו את החיים הטבעיים לידי מימוש. הבעלים היו דוויים, דחופים, סחופים ומטורפים, ורחוקים מגילוי החיים לגמרי. דעתם סרבה לראות אפשרות לממש את כח החיים ולהביאו לגילוי במצב הדברים הנורא שבו הם היו. כאן נתבאר שדווקא לאישה יש יכולת לצאת מן המציאות השחורה וחסרת התקווה, לגלות שם את אהבת החיים. התכונה הזו של הנשים, היא צדקות, והחידוש הנפלא הוא שדווקא כך מתגלית גם השכינה, והגאולה מגיעה.
עומק הדבר הוא בזהות שבין החיים לבין הגאולה. מחד, הגאולה היא הארה עליונה שמעל המציאות לגמרי. הגלות מתאפיינת בסתימה של מקורות האור השייכים לגאולה. מאידך, יש לגאולה העתידה מקורות כח, בחיים עצמם ובנביעתם הטבעית. הכח הזה איננו תלוי במי ששוקל שיקול שכלי נכון וצודק, אלא בנשים צדקניות, שדבקות בחיים ובכוחם.
מקורות:
שמות ב' ד', סוטה י"א ע"א, שמואל א' ג' י', משלי ז' ד', ירמיהו ל"א ב', שמואל א' ב' ג', דברים י' י"ב, עמוס ג' ז', שופטים ו' כ"ד, שמות ב' י"א, שם ב' א', סוטה י"ב ע"א, שם י"א ע"ב.
