הוויכוח בין משה ואהרן, שליחי ה', לפרעה, נסוב על האמון של פרעה בכך שהם עתידים לחזור למצרים אחרי החג שיחגגו. פרעה מאתגר אותם בטענות, לא כן לכו נא הגברים ועבדו את ה' כי אותה אתם מבקשים, ובהמשך, לכו עבדו את ה', רק צאנכם ובקרכם יוצג, גם טפכם ילך עמכם. ומשה – בנערינו ובזקנינו נלך, בבנינו ובבנותינו, בצאננו ובבקרנו נלך, כי חג ה' לנו.
הבעיה שעומדת מאחורי כל זה, שפרעה צדק לגמרי בכך שלא האמין להם. כבר בדבר ה' למשה בסנה, מוצג במפורש שישראל עומדים לצאת ממצרים כדי ללכת לארץ כנען, ולהקים שם את השבועה לאברהם. בתוך כדי דיבור מצווה משה לגשת לפרעה, ולדבר איתו על יציאה לשלושה ימים. וכך כתוב שם, ובאת אתה וזקני ישראל אל מלך מצרים, ואמרתם אליו, ה' אלוקי העבריים נקרה עלינו, ועתה נלכה נא דרך שלשת ימים במדבר, ונזבחה לה' אלוקינו. והעניין כולו צ"ב, מדוע נצרכו לשקר את פרעה, ולא לומר לו את האמת, ולהוציא את ישראל בגבורה גבוהה ומפורסמת?
ואין אנו שואלים מצד חובת האמת והצדק, כי בוודאי ראוי ונכון לשקר כדי למנוע עוול. שעבוד ישראל במצרים היה רשעות ועוול, ומצווה גדולה היא לשקר כדי להפסיק את הרוע. השאלה היא רק מפני שיש בזה, לכאורה, מיעוט במעלת היציאה לחירות ובגדלות ה'. ובעל אור החיים כתב, וטעמן של דברים שאמר כן לצד שאמר בסמוך, ושאלה אשה משכנתה, ואם לא יאמרו כן, אין מציאות לשאול מהם ולהלוותם כלי כסף, ולצאת ברכוש גדול. ובדבריו מבואר מדוע מוזכר כבר בסנה עניין השאלת הכלים, בסמיכות לציווי לשקר את פרעה.
ראב"ע כתב לבאר שהרמאות הזו נועדה כדי להביא את קריעת ים סוף. וכך כתב, ובעבור דבר אחר, שאילו נתן להם פרעה רשות ללכת ולא ישובו, לא היה רודף אחריהם. ודבריו מבוארים בכתוב, ויוגד למלך מצרים כי ברח העם, ויהפך לבב פרעה ועבדיו אל העם, ויאמרו מה זאת עשינו כי שילחנו את ישראל מעבדנו. כך גם כתב ריה"ל בשירו, הטבעת בתרמית רגלי בת ענמית.
לפי מהלכים אלו, יש רווחים שהרמאות הזו הביאה. ועדיין הלב מבקש להבין, מדוע לא זכו ישראל לגאולה מלאה, ונאלצו לברוח ממצרים כגנבים. ומו"ר הגאון רבי יצחק שלמה זילברמן זצ"ל, היה מלמד, שכיון שיצאו ישראל ברחמים, לפני שהסתיימו שנות הגלות שנגזרה עליהם, לכן לא היתה להם זכות לצאת כאדונים לנפשם, אלא בתרמית ובבריחה. וראיתי מי שכתב, שהיה ראוי לפרעה שישקרו אותו ויגנבו את דעתו, שהרי גם הוא רימה את ישראל ושעבדם בפרך, כמאמר הגמ', בפרך, בפה רך.
ואע"פ שהן תשובות גדולות המעידות על עומק הצדק האלוקי לכוון הדברים בכל הצדדים. אמנם עדיין אין הלב שלם עם הדברים, שהרי יציאת מצרים לא היתה רק הצדק עם מצרים, ולא רק קיום ההבטחה לישראל, אלא גם ההתגלות השורשית של ה' בעולמו. וכל טובנו ותוקפנו אינו אלא מכח ההתגלות הזו. וקשה לראות שההתגלות הזו היתה חסרה אפילו משהו מן הגילוי הגמור. וראב"ע חתם את דבריו בעניין במילים הבאות – ואין להרהר אחרי מעשה השם, שהכל עשה בחכמה, אעפ"י שהיא נעלמת מעיני החכמים. ומילותיו הקדושות מעידות כמה היו הדברים קשים בעיניו.
ואע"פ שאין בידינו תשובה מלאה לשאלה זו, נראה שיש משהו לומר בה. כשנשלח משה לפרעה לדרוש ממנו לשלוח את ישראל, יש להסתפק האם היתה כאן תביעת בעל הבית התובע את שלו? השי"ת הוא אדון העולם, והכל שלו, והוא מבקש את בנו בכורו מפרעה, והוא מחויב להכניע את עצמו בפני אדון כל הארץ. או שהקב"ה תובע מפרעה שהנהגתו עם עבדיו העבריים חורגת מכל זכות של אדון בעבדו. וברור הדבר, שגם אם יש לאדם עבדים, ובאותם הימים היה דבר זה מקובל בכל העולם, בוודאי אין רשות לאדון להשליך את ילדי עבדיו ליאור. גם הלחץ והדחק שמאבדים את הנפש ואת הגוף, אינם חלק מן העבדות, וכללא הוא, לעבדות מסרן הכתוב, ולא לבושה, ובוודאי לא לעינוי. ונראה שתביעה לביטול העבדות בעיקרון, לא היה שייך לתבוע מפרעה, כמובן. אבל כשדורשים מממנו לשלוח את ישראל לעבודת אלוקיהם לג' ימים, בוודאי אין הכוונה שיחזרו לשעבוד ולעינוי, כמו שהיו קודם. ועצם הפסקת העבודה לשלושה ימים יש בה הכרה בזכויותיהם הבסיסיות, והכרה בזה שיש להם אלוקים ומחויבות אליו. והסכמת פרעה לזה יש לה ערך עצום של הכרה בחובת הצדק לכל יציר נוצר בצלם, ואפילו לעבדים.
מקורות:
שמות י' י"א, שם י' כ"ד, שם י' ט', שם ג' ח', שם ג' י"ח, אור החיים שמות ג' י"ח, שמות ג' כ"ב, ראב"ע בפירושו הארוך שמות י' י', שם י"ד ה', ריה"ל בפיוט לברית מילה יום ליבשה, סוטה י"א ע"ב, שמות א' י"ג, רמב"ם פ"ט מהלכות עבדים הל"ח, דברים קרובים אבל שונים כתב ידידי הרב יעקב שוהם שליט"א במאמר שכותרתו 'הטבעת בתרמית'.
