התורה ציוותה וקבעה את סדר הטהרה של מצורע, בשלושה קרבנות, חטאת, אשם ועולה. אנו מעוניינים להתבונן ולהבין, מהו עניינם של שלושת הקרבנות הללו, ומהי שייכותם אל טהרת המצורע.
בקרבנות מצורע, התורה נתנה שתי אפשרות, של דל ושל עשיר, כשהעשיר מביא את שלושת הקרבנות – שני כבשים וכבשה. ואילו הדל מביא כבש ושני עופות. הכבש הוא לאשם, והחטאת והעולה קרבים עוף. יש גם סדר עבודה מיוחד בדם האשם, שנותנים ממנו על אוזן המיטהר, על בוהן ידו ובוהן רגלו, מה שאין עושים מן החטאת מן העולה. עולה מסדר הכתובים, וגם מבואר בהלכה, שהאשם הוא הקרב ראשונה. מכל זה נראה, שהאשם הוא עיקר העניין, ובו תלויה הטהרה בעיקרה.
תנאים דנו בשעה הקובעת לגבי קרבן דל או עשיר. ואלו דברי המשנה: מצורע שהביא קרבנו עני והעשיר, או עשיר והעני, הכל הולך אחר חטאת, דברי רבי שמעון. רבי יהודה אומר, אחר האשם. דעתו של רבי שמעון מובנת, משום שהחטאת הוא הקרבן הראשון שבו ניתן החילוק בין דל לעשיר, ואם כבר נקבע דינו להבא חטאת כבשה, כדין עשיר, מתחייב המיטהר גם לעולת בהמה, כעשיר. אבל דעתו של רבי יהודה, והלכה כמותו, שהזמן הקובע הוא הקרבת האשם, כפי הנראה משום שהאשם הוא הקרבן העיקרי, כמו שהראנו, ולכן הקרבתו קובעת את דינו של המצורע. הרמב"ם בפי' המשנה מפרש את דעת רבי יהודה, והוא (האשם) המיוחד בטהרת מצורע.
סדר נתינת דם האשם על המצורע, מזכיר לגמרי את הסדר שנהג בקידוש הכהנים. בשבעת ימי המילואים, בהקרבת השלמים נאמר כך: וישחט, ויקח משה מדמו ויתן על תנוך אזן אהרן הימנית ועל בהן ידו הימנית ועל בהן רגלו הימנית. המשמעות היא שהסדר הזה בא להעמיד את הכהן על מציאותו החדשה, השונה לגמרי ממציאותו עד לכאן. מאדם מן השורה, הוא הופך לאיש מקודש. כנראה גם אצל המצורע, יש צורך להפסיק את שטף החיים שלו, כאדם שהיה מרוחק מן הקהילה, ולהעמידו על תפקידו החדש להיות איש בין אנשים, בתוך הקהל הקדוש של עובדי ה'. כמובן, ההבדל הוא ברור, את הכהן מקדשים ע"י קרבן שלמים, שעניינו הוא שלום בין ה' לאדם המקריב, ואילו את הכשרת המצורע למעמדו החדש, עושים ע"י האשם.
במשמעותם של חטאת ואשם כתב הרמב"ן, והנראה בעיני, כי שם אשם מורה על דבר גדול, אשר העושו יתחייב להיות שמם ואבד בו. וחטאת מורה על דבר נטה בו מן הדרך. ונראה, שהאשם מורה על צד הקלקול שבחטא, מלשון שממה, ואילו החטאת הוא ההליכה בדרך בלתי ראויה, גם אם בשגגה. אפשר לראות זאת בדין אשם שפחה חרופה, שבגדרי הדין לא תופסים בה קידושין, וממילא אין כאן חומר עוון אשת איש, כלשון הכתוב, לא יומתו כי לא חופשה, וברש"י, לפיכך אין חייב עליה מיתה שאין קידושיה קידושין. ואילו מצד תוכן הדברים וצורתם יש כאן כיעור וקלקול של אשת איש, שהרי יש כאן אישה הנתונה לאיש. לשון חרופה הוא קרוב ללשון אישות, כדברי הגמ' שהסתפקה אם האומר לאישה הרי את חרופתי, מקודשת או לא. לכן האשם הוא הראוי למצב זה. כך במצורע, שטומאתו הביאה אותו לשממה, ומצורע חשוב כמת, וע"י קרבן אשם מסירים את השממה ממנו, ומחזירים אותו לעולם החיים.
דינו של המצורע לפני כל סדר העבודה הזה, הוא במצוות גילוח, ככתוב, והיה ביום השביעי יגלח את כל שערו את ראשו ואת זקנו ואת גבת עיניו ואת כל שערו יגלח. סדר זה הוא ממש כמו שנהג בקידוש הלויים, ככתוב, והעבירו תער על כל בשרם. אמנם במשנה אמרו, שלשה מגלחין ותגלחתן מצוה הנזיר והמצורע והלויים, אבל הנזיר אינו מגלח את כל גופו, אלא רק שער ראשו, וההשוואה בין השלושה היא רק לגבי הדין שצריך גילוח בתער. אבל התוכן אצל הלוויים והמצורע הוא לכאורה אחד, מחיקת הזהות הקודמת של האדם, כדי לקבל על עצמו את הזהות החדשה, הגבוהה יותר, אצל הלוויים, והמתוקנת אצל המצורע. ככל הנראה התורה הדגישה את עניין הגילוח אצל המצורע, יותר מאשר אצל הלוויים, משום שהמצורע צריך יותר לבטל את זהותו הקודמת, שהיתה טמאה ופגומה.
קרבן החטאת, כשמו כן הוא, בא לכפר על החטא שעשה המצורע, שעל כן נטמא, כמו שמפורסם בדברי חז"ל, על העוונות שהנגעים באים עליהם. וקרבן העולה הוא בבחינת דורון לפני הקב"ה, שהמצורע מביא אחרי האשם והחטאת, כדי לפתוח את החיים החדשים האישיים שלו, בידידות ובאהבה לפני המקום ב"ה.
מקורות:
ויקרא י"ד ט'-ל"ב, רמב"ם הלכות מחוסרי כפרה פ"ה הל"ג, נגעים פי"ד מי"א ובפי' המשנה להרמב"ם, ויקרא ח' כ"ג, רמב"ן ויקרא ה' ט"ו, ויקרא י"ט כ' וברש"י שם, גמ' קידושין ו' ע"א, נדרים ס"ד ע"ב, במדבר ח' ז', נגעים פי"ד ד'.
