בדברי התוכחה שאמר הקב"ה למרים ואהרן על דבריהם במשה, מופיעה ההגדרה של נבואת משה, והחילוק בינה לבין נבואת שאר הנביאים. ויאמר, שמעו נא דברי, אם יהיה נביאכם ה', במראה אליו אתוודע, בחלום אדבר בו. לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא. פה אל פה אדבר בו, ומראה ולא בחידות, ותמונת ה' יביט. ביאור הדברים עצמם הוא עמוק מאד, והרמב"ם כתב שכדי לבארו באר היטב צריך לכתוב בעניין הזה לבדו, ואפילו יהיה מקוצר בתכלית הקיצור – מאה דפים. אבל ראשי הדברים מבוארים אצלנו מדברי רש"י בפירושו, אם יהיה נביאכם, אם יהיו לכם נביאים. ה' במראה אליו אתוודע, שכינת שמי אין נגלית עליו באספקלריא המאירה, אלא בחלום וחזיון. ותמצית הדברים, ששאר הנביאים נבואתם באה במשלים ובחידות, ואילו נבואת משה רבנו, היא בדיבור ישר.
גם המשפט, פה אל פה אדבר בו, בא ללמד שנבואת הנביאים היא בחלום, והנביא, כאשר תבוא אליו הנבואה, יחלשו כוחותיו, ויתקלקל בניינו, ויגיע לו מורא גדול מאד, כמעט שתצא רוחו ממנו. ונבואת משה היא, פנים אל פנים, כאשר ידבר איש אל רעהו, ולא ישיגהו רתת ורעדה בשום פנים, כאשר ביאר כל זאת הרמב"ם.
לדברים האלה הייתה משמעות מבחינת טענת אהרן ומרים, ראשית כדי לבסס את הטענה, ומדוע לא יראתם לדבר בעבדי במשה. יכולתם של אהרן ומרים לבקר את משה, נובעת מכך שלא השיגו די הצורך את הפער בין מדרגתו של משה למדרגתם שלהם. ובפרט, שהרי בתושבע"פ נתבאר שהם תמהו מדוע נזקק משה לפרוש מן האישה, בעוד שהם יכלו לחיות חיי אישות למרות נבואתם. התשובה על זה היתה מכח המדרגה האחרת של משה ונבואתו, שלא יכלה להתקיים ביחד עם השייכות של משה לחיי אישות ולכן נצרך לפרוש מן האישה. וכבר הראה רש"י שלדבר זה יש שורש בתורה שבכתב עצמה, כדבריו, פה אל פה, אמרתי לו לפרוש מן האשה, והיכן אמרתי לו, בסיני, לך אמור להם שובו לכם לאהליכם, ואתה פה עמוד עמדי. והציווי לכל ישראל לשוב אל אהליהם, כולל בוודאי את סיום ההוראה שניתנה להם לפני מעמד הר סיני, וקדשתם היום ומחר אל תגשו אל אישה, וממילא ההוראה, ואתה פה עמוד עמדי, יש בה משום ביטול חיי אישות עבור משה במדרגתו.
ולכל זה יש משמעות גדולה נוספת, כאחד מיסודות האמונה, כאשר הזכירו הרמב"ם ביסוד השביעי, מי"ג יסודות האמונה. והוא, שנאמין כי הוא (משה) אביהם של כל הנביאים אשר היו מלפניו, ואשר קמו מאחריו, כולם הם תחתיו במעלה. והיסוד הזה הוא גם מתנאי היסוד השמיני, שהוא האמונה בתורה מן השמים. והיינו שהתורה לא היתה יכולה להגיע אלינו בנבואת שאר הנביאים, ורק נבואת משה רבנו יכולה להיות הדרך לגילוי התורה. מכאן מגיע הפער המוחלט בין דברי התורה עצמה, לדברי ה' הבאים בספרי כל הנביאים, עד כדי כך שעל הפסוק, אלה המצות אשר ציווה ה' את משה אל בני ישראל בהר סיני, דרשו רז"ל, שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה, ולכל הנביאים האחרים אין שייכות לעניין התורה עצמה ואין הם יכולים להביא אלינו את מצוות ה'. וכשבאו בדברי הנביאים מצוות, כמו פורים ומצוותיו, ביאר הכתוב עצמו שהחיוב לשמור את הפורים איננו מפני ציווי הכתוב במגילה, אלא מפני קבלת העם וציווי החכמים, ככתוב, לקיים את ימי הפורים האלה בזמניהם, כאשר קיים עליהם מרדכי היהודי ואסתר המלכה, וכאשר קיימו על נפשם ועל זרעם.
ועומק הדבר, שנחוצה נבואת משה רבנו כדי לגלות תורה, הוא מפני שהתורה היא צורה שלימה ואמיתית של קיום העולם המציאותי, שרק עליה יש לבסס משפטים ישרים ותורות אמת, חוקים ומשפטים צדיקים, המתאימים למציאות האנושית כפי שהיא. אלו דברי הרמב"ם, שלא היתה שם תורה, ולא תהיה זולת תורה אחת, והיא תורת משה רבנו. ואין זה בגדר הבטחה שהבטיח ה' שלא ייתן תורה אחרת, אלא שמצד האמת אין מקום לשתי ציורים של אמת המתאימים לעולמנו.
ולפיכך, דברי ה' המייסדים את התורה צריכים לרדת עד המציאות של עולמנו כפי שהוא. ולכן, אי אפשר שדברי נבואה אלו יהיו במשל ובחידה, שצריכים תרגום כדי להחילם בעולמנו. גם הכרחי שהנביא יבין וישיג את הדברים כשהוא איש בין אנשים, וכוחו הטבעי ופעילותו הגופנית במלאות שלימה. ולשם זה נצרך שיהיה אדם כמשה, שיכול להיות אזרח מלא בשני העולמות, העולם העליון, שבו מתגלה דבר ה', והעולם התחתון שבו חי האדם, וצריכה התורה להתגשם.
ואף שהמציאות בעולמנו משתנה בשינויי הדורות, וחייו של אדם בדורנו שונים במידה רבה מחייו של אדם מדורות קדומים, מ"מ התורה שנתן לנו ה' היא תמימה משיבת נפש, ואנו מובטחים שעיון ראוי בתורה שבכתב ושבע"פ, יוביל אותנו אל הדרך הנכונה להחיל את התורה האמיתית בעולמנו שלנו, כמאמר הרמב"ם על בי"ד הגדול שבירושלים, ועליהם הבטיחה תורה, ועשית ככל אשר יורוך. ובכל הדורות כולם אנו חוזרים אל התורה לעיין בה ולגזור ממנה את דרכי חייה של כנסת ישראל.
מקורות: במדבר י"ב ו'-ח' וברש"י, הקדמת הרמב"ם לפרק חלק היסוד השביעי, ויקרא כ"ז ל"ד, מגילה ב' ע"ב, דברים ה' כ"ז-כ"ח, שמות י"ט י', אסתר ט' ל"א, מוה"נ ח"ב פל"ט, תהילים י"ט ח', רמב"ם פ"א מהל' ממרים הל"א, דברים י"ז י'.
