אמרו בגמ', הנצרך לנקביו אל יתפלל, ואם התפלל תפלתו תועבה. ועוד שם, לא שנו אלא שאינו יכול לשהות בעצמו אבל אם יכול לשהות בעצמו תפלתו תפלה. ועד כמה, עד פרסה. ועוד שם בגמ' הביאו פסוקים לדין זה. הנצרך לנקביו הרי זה לא יתפלל, משום שנאמר, הכון לקראת אלוקיך ישראל. ועוד שם, מאי דכתיב, שמור רגלך כאשר תלך אל בית האלוקים, שמור עצמך שלא תחטא. ולא נתברר כל הצורך מדברי הגמ', מהו עניין האיסור הזה, להתפלל כשהוא צריך לנקביו, ומהו עניין הפסוקים האלה.
וברמב"ם, חמשה דברים מעכבין את התפלה אף על פי שהגיע זמנה, טהרת ידים, וכיסוי הערוה, וטהרת מקום תפלה, ודברים החופזים אותו, וכוונת הלב. ובהמשך, דברים החופזים אותו כיצד, אם היה צריך לנקביו, לא יתפלל. וכל הצריך לנקביו והתפלל, תפלתו תועבה, וחוזר ומתפלל אחר שיעשה צרכיו. ואם יכול להעמיד עצמו כדי פרסה, תפלתו תפלה. ואף על פי כן לכתחילה לא יתפלל, עד שיבדוק עצמו יפה יפה ויבדוק נקביו, ויסיר כיחו וניעו, וכל הדבר הטורדו, ואחר כך יתפלל. משמעות הדברים, שאיסור תפילה כשהוא צריך לנקביו, אינו שייך לניקיון, וכל שהצואה בתוך הגוף אינה מפרעת כלל, והדבר אסור משום שהוא מטריד את המתפלל מכוונתו.
ואם כנים דברינו בכוונת הרמב"ם, נמצא שדין זה אינו שייך כי אם בתפילת עמידה, שיש בה דין כוונה ועמידה לפני המלך. אבל בק"ש ובשאר דבר שבקדושה אין שום חסרון אם הוא צריך לנקביו. ובאמת בגמ' לא נזכר אלא על יתפלל, ודומה הלשון למה שנאמר בגמ' לגבי שתוי יין, שתוי אל יתפלל ואם התפלל תפלתו תפלה, שיכור אל יתפלל ואם התפלל תפלתו תועבה. וזה וודאי שלא שמענו איסור אמירת דבר שבקדושה בשעת שכרות, ורק תפילה, שהיא עמידה לפני המלך, אסורה בשכרות. ולכאורה הוא הדין בצריך לנקביו.
גם ההבדל שניתן בין מי שיכול להעמיד עצמו שיעור הליכת פרסה, נראה שאינו שייך אא"כ דנים ברמת ההפרעה והטירדה שהעניין מטריד את המתפלל. אבל לגבי הלכלוך שבצואה, מסתברא מילתא שכל שהוא נצרך לנקביו, והוא חש בצורך הזה, ראוי לדון את הצואה כנוכחת ולא נעלמת.
ולפי הבנה זו, הפסוקים שהביאה הגמ' אינם מתייחסים לעניין מסוים, אלא לכל דבר שיש בו כדי להפריע התפילה. וקרא דשמור רגלך כאשר תלך אל בית האלוקים, אע"פ שרש"י בגמ' דרש ממנו במסוים על הנצרך לנקביו, כמו להסך את רגליו הנאמר בשאול, מ"מ אין כאן דין מיוחד הנוגע לצריך לנקביו, שהרי הוא הדין שחייב אדם להסיר כיחו וניעו, ושאר דברים הטורדים אותו.
וכסברת הרמב"ם נראה גם בלשונות הטור, שהרי הביא דין זה בהלכות תפילה, ולא הזכיר שאר דבר שבקדושה ולא קריאת שמע. אמנם הרמ"א בשו"ע כתב במפורש, וכל הנצרך לנקביו אסור אפילו בדברי תורה, כל זמן שגופו משוקץ מן הנקבים. ולמדנו מדבריו שני דברים. האחד, שהצריך לנקביו אסור בכל דבר שבקדושה, והשני ששורש הדין הזה הוא בשיקוץ ולכלוך ותיעוב שיש בצואה. ושורש דברי הרמ"א הוא ברי"ף שבהלכותיו למסכת ברכות צירף לסוגיית הצריך לנקביו אל יתפלל, את הדין שלמדו בגמ', המשהה את נקביו עובר משום לא תשקצו. ונראה שלדעתו איסור תפילה לצריך לנקביו הוא מפני השיקוץ.
ולשיטה זו, הפסוק שמור רגלך כאשר תלך אל בית האלוקים, נדרש במסוים על אפשרות השיקוץ והלכלוך הקיימת במציאות האנושית, והאדם נצטווה לשמור רגליו בלכתו אל ה', מפני הגנאי הכרוך בהם בדרך הטבע.
ודעת המחבר היא לכאורה כהרמ"א, ולא כהרמב"ם, שהרי בתוך דבריו כתב, אם באמצע תפילתו נתעורר לו תאוה, יעמיד עצמו עד שיגמור, ואם בשעת ק"ש וברכותיה נתעורר, בין לקטנים בין לגדולים, קורא כדרכו. ומשמעות הדברים שאם נתעורר לעשיית צרכים לפני שהתחיל בק"ש וברכותיה, אסור להתחיל, ומבואר שלא רק תפילת עמידה נאסרה לצריך לנקביו.
ויל"ע לשיטת הרמב"ם, כיון שנתבאר בגמ' שהמשהה נקביו עובר בבל תשקצו, והיינו שיש משמעות ללכלוך הנמצא בתוך הגוף, אם הוא כבר מרגישו בחוץ, מדוע שלא ישפיע דבר זה על אמירת ק"ש ודבר שבקדושה. והרמב"ם בספר המצוות כתב, והנה אמרו גם כן 'המשהה נקביו' עובר משום בל תשקצו וכן 'מאן דשתי מיא בקרנא דאומנא' וכו', כי כל זה מוזהר ממנו, אבל אינו חייב עליו מלקות, כי פשטיה דקרא הוא בשרץ לבד, אבל יכוהו על זה מכות מרדות. ולא נתברר לגמרי אם משמעות הדברים שכל אלו הדברים אסורים מן התורה, ואין לוקין עליהם מטעם כלשהו, או שהם אסורים רק מדרבנן. ובהלכות כתב הרמב"ם, אסרו חכמים מאכלות ומשקין שנפש רוב בני אדם קיהה מהן, כגון מאכלות ומשקין שנתערב בהן קיא או צואה ולחה סרוחה וכיוצא בהן. וכן אסרו חכמים לאכול ולשתות בכלים הצואים שנפשו של אדם מתאוננת מהם, שכל דברים אלו בכלל 'אל תשקצו את נפשותיכם', והאוכל מאכלות אלו מכין אותו מכת מרדות. וכן אסור לאדם שישהה את נקביו כלל בין גדולים בין קטנים, וכל המשהה נקביו הרי זה בכלל משקץ נפשו. וכאן משמע שאינו אלא מדרבנן. ובוודאי אם זהו איסור תורה משום לא תשקצו, צ"ע למה לא ייאסר מפני זה לומר דבר שבקדושה, אבל אפילו אם אינו אסור אלא מדרבנן, אם הוא נכלל במה שנאמר לא תשקצו, לכאורה היה נראה לאסור לומר דבר שבקדושה, וצ"ע.
מקורות:
ברכות כ"ג ע"א, עמוס ד' י"ב, קהלת ד' י"ז, רמב"ם פ"ד מהל' תפילה הל"א וי', עירובין ס"ד ע"א, שמואל א' כ"ד ג', טור או"ח סי' צ"ב, שו"ע או"ח שם סעיף א' וב', מכות ט"ז ע"ב, ויקרא י"א מ"ג, ספר המצוות להרמב"ם ל"ת קע"ט, הלכות מאכלות אסורות פי"ז הלכ"ט-ל"א.
