בגמ' מגילה הביאו ברייתא, דתניא, ק"ש ככתבה דברי רבי וחכ"א בכל לשון. מ"ט דרבי אמר קרא, והיו בהוייתן יהו, ורבנן מ"ט, אמר קרא, שמע בכל לשון שאתה שומע. וצ"ע שורש המחלוקת הזו בגדרי ק"ש. ועוד שם בגמ', לימא קסבר רבי כל התורה כולה בכל לשון נאמרה דאי סלקא דעתך בלשון הקודש נאמרה למה לי למכתב והיו אצטריך סלקא דעתך שמע כרבנן

אחד המורים שליט"א הסיק שמי שסיים תפילתו ועקר רגליו, בלי פסיעות לאחוריו, שיכול לחזור למקום שהתפלל שם, ולפסוע ג' פסיעות. וזה קשה לקבלו, משום שגדר הפסיעות הוא הפרידה מהשכינה שעמדה כנגדו בשעת התפילה, כמו שהראנו בלשון הרמב"ם, וקבעו שיפטר מן התפילה, כמו שיהיו נפטרין מלפני המלך. ואם כבר סר משם, מהו העניין בפסיעותיו. ונראה שהוראה זו טעות היא. ואע"פ שאמרנו

יש להסתפק אם מותר לעבור לפני אדם שסיים תפילתו, ונשאר על עומדו מפני אדם אחר המתפלל מאחוריו. הבאנו למעלה את דברי בעל חיי אדם, שטעם האיסור לעבור לפני המתפלל הוא מפני שהשכינה עומדת כנגד המתפלל, והעובר לפני המתפלל מפסיק בין המתפלל לשכינה. ואע"פ שהמשנ"ב הציג תחילה טעם אחר, שהעובר לפני המתפלל מפריע לכוונתו, בביאור הלכה שם הביא דברי המאמר מרדכי

הראנו למעלה איך הדין המחייב לכתחילה להשמיע לאוזנו נוהג בכל הברכות, ולא רק בקריאת שמע. ובמשנ"ב הביא את דברי הראב"ד שזהו דין לכתחילה מדאורייתא. ובארנו, שיש כאן תפיסה שזוהי צורתו השלימה של הדיבור, שדורש שתהיה שמיעה לדיבור. ולכן כל היכא דבעינן דיבור בעינן לכתחילה שישמיע לאוזנו. אמנם בדיעבד יצא, משום שגם בלי דיבור שלם יצא ידי חובה. ואם כן הוא,

אמרו חז"ל במשנתם, הקורא את שמע ולא השמיע לאזנו, יצא. רבי יוסי אומר, לא יצא. וטעמו של רבי יוסי לפסול, אמרו בגמ', מאי טעמא דר' יוסי, משום דכתיב שמע, השמע לאזנך מה שאתה מוציא מפיך. ותנא קמא סבר, שמע בכל לשון שאתה שומע. ור' יוסי, תרתי שמע מינה. משמעות הדברים הפשוטה שיש דין מיוחד בק"ש, הנדרש מן הפסוק, שיצטרך הקורא להשמיע

העמדנו שברכת המזון שונה באופייה משאר ברכות, משום שבה באה לידי ביטוי כללות הקשר בין ה' לישראל. על פי זה פרשנו כמה הלכות בברכת המזון, כגון הזכרת ברית ותורה, ירושלים ובית המקדש, והזכרת המועדים בתוך הברכה. גם תוספת ברכה רביעית מדרבנן, שנתקנה על שניתנו הרוגי ביתר לקבורה, באה ללמד שהקשר עם ישראל נמשך גם בשעת חורבן. כל זה מתבאר מציווי

כתב בבית יוסף בהלכות ברכת המזון, וכתוב עוד בא"ח, לעניין לשאול בברכת המזון מפני הכבוד או מפני היראה, דינה כתפילה. וכן בדרכי משה שם כתב, וכן מבואר באבודרהם, דלעניין הפסק חמור מק"ש ודינו כתפילה. ובאמת דין זה צריך עיון, במה חמורה ברכת המזון מקריאת שמע, אם מפני שברה"מ היא מדאורייתא, הרי קיי"ל שגם ק"ש היא מן התורה, ובפירוש אמרו במשנתנו

למעלה עסקנו בשאלה, מדוע בתפילה אסרו לשאול ולהשיב מפני הכבוד ומפני היראה, משום שהמתפלל הוא עומד לפני מלך, ובברכות ק"ש ושאר ברכות מותר כמו בק"ש, למרות שהמברך מדבר עם קונו ומברך אותו, ולכאורה היה ראוי להגדיר גם אותו כעומד לפני מלך. הראנו שזו שאלה כללית, ונוגעת לכמה הלכות, למשל, האיסור לעבור לפני המתפלל אינו נוהג אלא בתפילת עמידה, ולכאורה גם

שנו חכמים במשנתם להתיר להפסיק באמצע קריאת שמע וברכותיה מפני הכבוד והיראה. ואיפליגו תנאי בגדרי ההפסק המותרים ופרטיו, וגם בסוגיית הגמ' הרחיבו בזה. ומעצם הדין הזה אנו למדים שלולי הטעמים החשובים של מפני הכבוד והיראה, אסור בהחלט להפסיק בדיבור באמצע ק"ש. ויל"ע בסיבת איסור ההפסק הזה, האם הוא מפני שק"ש כולה היא יחידה אחת, ואסור לחלקה לשני חלקים, אם לא

הבאנו למעלה את דברי הרמב"ם, המורים באופן פשוט שכל שלוש הפרשיות הן בכלל מצוות קריאת שמע מן התורה. פעמיים בכל יום, קוראין ק"ש בערב ובבוקר: שנאמר, ובשכבך ובקומך, בשעה שדרך בני אדם שוכבין, וזה הוא לילה. ובשעה שדרך בני אדם עומדין, וזה הוא יום. ומה הוא קורא? שלוש פרשיות אלו והן: שמע, והיה אם שמוע, ויאמר. ובהמשך חזר וכתב, וקריאת

קיי"ל שנשים פטורות ממצוות עשה שהזמן גרמן, ולמעלה עסקנו במקור הדין הזה בדרשות הפסוקים. ומבואר במתני, שנשים פטורות מקריאת שמע, ונתבאר בגמ' שהוא מפני שזו מ"ע שהז"ג. הבנת העניין היא לכאורה פשוטה, שהרי חייבים בק"ש רק בזמן שכיבה ובזמן קימה, וממילא היא מצות עשה שהזמן גרמא. אמנם עדיין יש לי בזה קושי, שיש להציגו בשתי דרכים. חדא, הנה מצוות הקרבת

כתב הרמ"א בעניין תקיעת שופר לנשים, והמנהג שהנשים מברכות על מצוַת עשה שהזמן גרמא, על כן גם כאן מברכות לעצמן. אבל אחרים לא יברכו להן, אם כבר יצאו ואין תוקעין רק לנשים; אבל אם תוקעין לאיש המחוייב, מברכין לו אף על פי שכבר יצאו. התבאר, שמי שכבר יצא ידי חובת תקיעת שופר, יכול להוציא את האישה בתקיעות, אבל לא יברך

קיי"ל שכל מצוות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות מהן, מלבד מצוות מסוימות, שאע"פ שהזמן גרמן, למדו עליהן מפסוקים שנשים חייבות בהן, כקידוש בשבת וכמצה בליל פסח. גם קריאת שמע היא אחת המצוות שנשים פטורות מהן, שהרי הזמן גרמה, זמני שכיבה וקימה. ומבואר בגמ', שנשים המקיימות מצוות עשה שהזמן גרמא יש להן בזה קיבול שכר, והמובן הוא, שיש בזה קיום מצוה.

הרמב"ם בספר המצוות שלו, ובתחילת הלכות קריאת שמע, מונה את ק"ש בערב ובבוקר כמצווה אחת, כלשונו, מצוות עשה אחת, והיא לקרות קריאת שמע פעמיים ביום. הרמב"ן חולק עליו בזה, וסובר כבעל ה"ג, מונה אותן שתי מצוות. ואלו דבריו בעניין זה – ושני תמידין, וקטורת בוקר וערב, וקריאת שמע, נמנים שתים שתים, שהן מצוות אינן מעכבות זו את זו, וזמנה של

הבאנו למעלה את דברי מרן בכס"מ, שפירש שמילת בקומך מתפרשת על כל הזמן שבני אדם נעורים בו, ולפי זה זק"ש של שחרית מדאורייתא כל היום, אלא שרבנן תקנו שיהיה זמן ק"ש עד שלוש שעות, כדי שיסיימו ק"ש סמוך לסוף זמן תפילה, שהוא בארבע שעות, וגם יסמכו גאולה לתפילה. וכתבנו, שריהטא דשמעתא בגמ' ובראשונים ששלוש שעות הוא זמן ק"ש מדאורייתא, וגם

אמרו חכמים במשנתם, מאימתי קורין את שמע בערבין, משעה שהכהנים נכנסים לאכול בתרומתן, עד סוף האשמורה הראשונה, דברי רבי אליעזר. וחכמים אומרים עד חצות. רבן גמליאל אומר, עד שיעלה עמוד השחר. ובגמ', חכמים כמאן סבירא להו אי כרבי אליעזר סבירא להו לימרו כרבי אליעזר, ואי כרבן גמליאל סבירא להו לימרו כרבן גמליאל לעולם כרבן גמליאל סבירא להו והא דקא אמרי עד חצות כדי להרחיק

כתבנו לבאר שיסוד קריאת שמע הוא קבלת עומ"ש, ומזה נובעים כל חלקי המצווה, כמבואר במשנה, קבלת עול מלכות שמים, ואח"כ קבלת עול מצוות, וגם זכירת יציאת מצרים. מכאן אפשר להבין שהיה מקום לצרף את עשרת הדברות לקריאת שמע, וכן את פרשת בלק. ומכאן מגיע צירוף התפילין והתפילה לק"ש, שמכולם יחדיו תעלה קבלת עול מלכות שמים שלימה. מכאן נובעת, לכאורה, גם

כתב הרמב"ם בתחילת הלכות קריאת שמע – פעמיים בכל יום, קוראין ק"ש בערב ובבוקר, שנאמר, ובשכבך ובקומך, בשעה שדרך בני אדם שוכבין, וזה הוא לילה. ובשעה שדרך בני אדם עומדין, וזה הוא יום. ומה הוא קורא, שלוש פרשיות אלו, והן, שמע, והיה אם שמוע, ויאמר. אף על פי שאין מצות ציצית נוהגת בלילה, קוראין אותה בלילה, מפני שיש בה זיכרון