כתב בבית יוסף בהלכות ברכת המזון, וכתוב עוד בא"ח, לעניין לשאול בברכת המזון מפני הכבוד או מפני היראה, דינה כתפילה. וכן בדרכי משה שם כתב, וכן מבואר באבודרהם, דלעניין הפסק חמור מק"ש ודינו כתפילה. ובאמת דין זה צריך עיון, במה חמורה ברכת המזון מקריאת שמע, אם מפני שברה"מ היא מדאורייתא, הרי קיי"ל שגם ק"ש היא מן התורה, ובפירוש אמרו במשנתנו שמפסיקין בק"ש מפני הכבוד ומפני היראה. ואם נאמר שדווקא בק"ש הדין כן, משום שהוא אינו מדבר לפני מלך, אבל בברה"מ שהיא ברכה ושבח, חשיב מדבר לפני מלך ואסור להפסיק. קשה לקבל זאת, שהרי בברכות ק"ש, מותר להפסיק אע"פ שהם דרך ברכה ושבח לפני המקום. ולעיל ביארנו והראנו שגם במקומות שיש בהם דיבור לפני ה' אינו בגדר עומד לפני המלך, שזהו עניין מיוחד בתפילה. וא"כ מניין למדנו שבברכת המזון יהיה הדין כתפילה?
והיה מקום לחשוב, דהא שהתירו להפסיק בברכות ק"ש ובאר ברכות ותפילות, אע"פ שיש בהם דיבור לפני ה', הוא משום שהן מדרבנן ולא מדאורייתא, ואין ראוי להחמיר בהם יותר מק"ש שהיא מן התורה. אבל בברכת המזון, שיש בה דברים לפני ה' והיא גם דאורייתא, הכריעו רבותינו לחומרא. ואלו הן סברות קלושות, וקשה לקבלן. בפרט שגם תפילה היא מדרבנן, והיה פשוט לחכמי הש"ס להחמיר בה.
ובחזו"א הביא דין זה מפסק השו"ע, שכתב שדין ברכה"מ כתפילה, וכתב על זה כך – אפשר דלא החמיר אלא לענין לשאול שלום ולהשיב, אבל לענין קדושה וברכו באמצע הפרק ואמן בין הפרקים לא חמירא בהמ"ז מק"ש וכמש"כ הרא"ש ברכות פ"ב סי' ה', דיותר יש להתיר ברכו וקדושה משאילת שלו', דהא בתפלה דתנן ר"פ ת"ה אפי' המלך שואל בשלומו לא ישיבנו, ואפי' נחש כרוך על עקבו, ומ"מ לא פסיקא להו בגמ' לענין קדושה ולמדו שם מאמוראי, ולענין יהש"ר איכא פלוגתא, אלמא דקדיש וקדושה עדיפי.
ויש לחלק את דבריו לשניים. טענה אחת היא, שקל יותר להפסיק לקדיש ולקדושה מאשר לשאלת והשבת שלום, ומהא שהחמירו רבוותא ואסרו להפסיק בברכת המזון מפני הכבוד והיראה, אין הכרע שגם לקדיש וקדושה וברכו אסרו. וכמו שאין הכרע שאסרו, אין גם הכרע שהתירו, ואין להכחיש שהראשונים למדו היתר הפסקה בק"ש לקדיש ולקדושה מק"ו משאלת והשבת שלום, וממילא כיון שאסרו בברה"מ, אין לנו מקור להתיר בברכת המזון להפסיק לקדיש וקדושה.
וטענתו השניה, שלא הזכירה במפורש, אבל היא עולה מתוך הדברים, שברכת המזון אינו עומד לפני מלך, וממילא אין סיבה להחמיר בה יותר מק"ש. אלא שלא רצה לחלוק על הקדמונים, והעמיד דבריהם בשואל ומשיב מפני הכבוד ומפני היראה, שזהו דין שעכ"פ אינו נוהג למעשה בזמננו, אבל בקדיש, קדושה וברכו התיר להפסיק. ובאמת זו טענה הצריכה תשובה, שהרי באמת לא מצינו בשום מקום שברכת המזון חשובה עומד לפני מלך.
אמנם בדברי רבי דוד אבודרהם כתב, יש שואלין אם יכול לשאול מפני הכבוד או מפני היראה בין ברכה לברכה כמו בין הפרקים דק"ש או דינן כתפלה שאין רשאי להפסיק כלל. וכתב ה"ר גרשום ב"ר שלמה דמסתברא דדינו כתפלה וכשם שאינו רשאי להתפלל כי אם בעמידה במקום אחד ולא בהליכה כך ברכת המזון אינו רשאי לברך אלא מיושב במקום אחד ולא מהלך ועל כן קשה להפסיק בה מה שאין כן בק"ש שיכול לאומרה אפי' מהלך מעל לבבך ואילך ע"כ. הרי שעיקר חילו הוא בכך שברכת המזון דמיא לעומד לפני מלך, מהא דאסרו לברך בהליכה, משא"כ בקריאת שמע. אלא שבאמת צ"ע מפני מה חייבו חכמים ליישב בברכת המזון, אע"פ שלכאורה לא מצאנו שיש בו בחינת עומד לפני המלך.
ונראה, שברכת המזון מבטאת את הקשר הכללי בין הקב"ה לכנסת ישראל, שהרי עיקר המצווה היא הברכה על הארץ הטובה אשר נתן ה' לישראל, והארץ לא ניתנה ליחידים, אלא לעם כולו. וזוהי הסיבה שדרשו חז"ל מפסוקי המצווה לחייב בברכת המזון הזכרת ירושלים ובית המקדש, ברית ותורה, שהרי בלעדי עניינים אלה לא הושלם הקשר. וגם מה שתקנו להוסיף ברכה רביעית, הטוב והמטיב, כשנתנו הרוגי ביתר לקבורה. ואל תתמה שתקנו ברכה שלימה לברך כמה פעמים בכל יום, על הנס שהצטרף לחורבן הגדול של מלכות בר כוזיבא והעיר ביתר. אלא הכוונה שנס זה גילה על המשך הקשר בין ה' לישראל גם בזמן גלות.
ונראה להעיר עוד מהא דמצינו חובת הזכרה במועדים בתפילה ובברכת המזון, מה שלא מצאנו בשום עניין נוסף. וגדר חובת הזכרה המועדים בתפילה, נראה לבאר, שכיון שהמועד משפיע ומעצב את היחס בין ישראל לאביהם שבשמים, ותפילה היא עיקר עמידת האדם לפני קונו, לא יתכן שהשינוי ביחס לא יבוא לידי ביטוי בתפילה. ואם מצאנו שיש גם בברכת המזון חובת הזכרה, הכוונה היא שגם ברכת המזון מייצגת את כללות הקשר בינינו לבין אלוקינו, ולכן המועדים צריכים לבא בה לידי ביטוי, והן מעכבים את הברכה.
ויל"ע אם ברכה רביעית מצטרפת לברכת המזון לגמרי, וגם בה נאסור לשאול ולהשיב מפני הכבוד והמורא. ועיין במשנ"ב שדן עם החובה ליישב בברכת המזון נוהגת גם בברכה רביעית, ומשמע שם שהסיבה לחייב ישיבה אינה מצד ברכה רביעית בפני עצמה, אלא כדי שלא יבואו לזלזל בה. ומשמע שאין לברכה רביעית דין ברכה"מ.
מקורות:
ב"י או"ח סי' קפ"ג ודרכי משה שם ס"ק ד', חזו"א או"ח כ"ח ס"ק ג', אבודרהם בדין ברכת המזון, משנ"ב סי' קפ"ג ס"ק ל"א.
