שנו חכמים במשנתם להתיר להפסיק באמצע קריאת שמע וברכותיה מפני הכבוד והיראה. ואיפליגו תנאי בגדרי ההפסק המותרים ופרטיו, וגם בסוגיית הגמ' הרחיבו בזה. ומעצם הדין הזה אנו למדים שלולי הטעמים החשובים של מפני הכבוד והיראה, אסור בהחלט להפסיק בדיבור באמצע ק"ש. ויל"ע בסיבת איסור ההפסק הזה, האם הוא מפני שק"ש כולה היא יחידה אחת, ואסור לחלקה לשני חלקים, אם לא מפני הצורך, או שהוא מפני היחס של הברכות לקריאה. ונפ"מ פשוטה בזה, אם שייך איסור הפסק בקורא בלא ברכות. ובפשטות קשה לתלות את איסור ההפסק בברכות, שהרי לא נזכר בגמ' דבר מזה, ואם בקורא בלא ברכות אין איסור הפסק, הווה ליה להש"ס ללמדנו. אמנם בתוס', הביאו את דיון הגמ' אם מותר להפסיק בהלל, ותוס', הוכיחו מדיון זה שמברכים על חצי הלל, ובלשונם, הכא נמי משמע דמברכין, דאי לא מברכין מאי הפסקה שייך ביה. ולכאורה יש להוכיח מדבריו שכל איסור הפסק גם בק"ש הוא מפני הברכה.
ונראה שאין בהוכחה זו ממש, ותוס' לא דיבר אלא בחצי הלל, שבזה פשיטא ליה שאין כאן קריאה שלמה, שהרי עכ"פ מדלג באמצע המזמורים. ובזה רק אי נימא שיש ברכה שייך כאן איסור הפסק, לדעת תוס'. אבל בקריאת שמע ההפסק הוא מפני שהקריאה היא אחת, ואסור לחלקה. ויל"ע, אם לימדנו הרמב"ם שאין שייך חסרון של קורא למפרע בק"ש, במהפך סדר הפרשיות, משום שאינן סמוכות זו לזו בתורה, וא"כ קריאת שמע דומה בזה לחצי הלל, ומדוע פשיטא לן שיש איסור הפסק בק"ש בין הפרשיות. ונראה, שבהלל הדילוג אינו מתיחס רק לצורת המזמורים כפי שהם כתובים בתהילים, אלא לאמירת ההלל כעניין בפני עצמו. ועיין בספרנו יתרון האור על המועדים, שבמאמר על קריאת ההלל הראנו שיש חיבור בין המזמורים הנאמרים בהלל, והם נוצרו כיחידה אחת שלמה. וכשמדלגים, כך סובר תוס', אין כאן הלל באמת, אלא זכר להלל או מקצת הלל, וממילא אין שייך כאן הפסק. אבל קריאת שמע, שלוש פרשיותיה מצטרפות ליחידה אחת שלמה, וממילא יש כאן איסור הפסק, גם בלי הברכה. ולכאורה היחידה האחת עניינה הוא תוכן הפרשיות כקבלת עומ"ש.
ומה שהכריע הרמב"ם שהקורא והפך את סדר הפרשיות, יצא משום שאינן סמוכות לה בתורה, אפשר לומר שאין הבדל בין הפיכת הפרשיות להפסק בדיבור, ושניהם אסורים, כמו שכתב הרמב"ם במפורש, אלא שזהו איסור לכתחילה, שאינו נוגע לגדרי המצווה ועשייתה, אלא לתכלית המצווה, כמו שביארנו, ולכן בדיעבד יצא בשניהם. ואפשר להוסיף ולומר שהרמב"ם פליג על תוס', וס"ל שאיסור הפסק הוא עניין כבוד למצווה, וגם בחצי הלל שייך איסור הפסק, כמו שבאמת מוכח לשיטת הרמב"ם, שהרי לדעתו אין מברכים על חצי הלל, כמבואר בדבריו – כל יום שגומרין בו את ההלל מברך לפניו. וא"כ סוגיית הגמ' שהיא אוסרת הפסק באמירת חצי הלל.
ב. והנה התוס' הביאו דברי הירושלמי, שדרשו היתר הפסק מפני הכבוד ומפני היראה, מקרא דכתיב, ודברת בם. והסמיכו התוס' לזה דרשת הגמ' דידן, ודברת בם, בם ולא בתפילה, ומבארים בעלי התוס', שהכוונה היא שרק בם, בדיבורים הכתובים כאן, דהיינו בקריאת שמע, מותר לדבר להיות שואל ומשיב מפני הכבוד והיראה.
ובפשטות כל דרשות אלו הן אסמכתא ולא דרשה גמורה. ובוודאי איסור הפסק בתפילה אינו צריך קרא, והוא מפני שבתפילה הוא עומד לפני המלך. אבל עצם הבאת הדרשה מוכיחה כמוש"כ שאיסוק ההפסק והיתרו אינם מדין הברכה, אלא מצד ק"ש עצמה. ויל"ע אם איסור הפסק בקריאת שמע הוא דאורייתא או דרבנן, ויותר נראה שהוא שייך לעצם צורת הקריאה, והוא מן התורה, ואעפ"כ יל"ע אם צריך דרשה גמורה כדי להתירו. אמנם בוודאי שגם כאסמכתא אין זהו משחק מילים בעלמא.
ונראה שמהמילים 'ודברת בם' יש ללמוד שעיקר צורת הקריאה היא בדיבור עם בנו, ככתוב, ושננתם לבניך ודברת בם. וכן בפרשה שניה, ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם. ולכן צורת הקריאה איננה שוללת הפסק הנחוץ מצד דרך ארץ. וההבדל בין אמצע הפרק לבין הפרקים הוא כדרך בני אדם, שבאמצע עניין ממש אינם מפסיקים כי אם לצורך מוחלט, והוא מפני היראה או להשיב מפני הכבוד, שבהעדר התשובה יש חסרון בכבוד המחויב. ואילו בין הפרקים הוא מצד של בין עניין לעניין, וראוי יותר להפסק מפני הצורך.
ומה שנאמר במשנה בדעת רבי יהודה – בין ויאמר לאמת ויציב לא יפסיק, והכוונה, לפי דעת הרמב"ם, שהוא כעין אמצע הפרק. ובגמ', מאי טעמיה דרבי יהודה, דכתיב – וה' אלוקים אמת. והכוונה היא שאע"פ שמצד סדר הפרשיות, כאן מסתיימת פרשה, מ"מ כיון שאמירת אמת לאחר מכן נועדה להיות אישור לקבלת עומ"ש ולייחוד ה', וכיון שצירוף המילים ה' אלוקיכם אמת נועד כדי לבטא את הצירוף ה' אלוקים אמת, שהוא עניין הייחוד בעצמו, נמצא שכאן זה כאמצע הפרק, וכעוסק באמצע עניין.
אמנם בטור הביא את שיטת ר"י, שבין ויאמר לאמת ויציב לא יפסיק כלל, וכך פסק בשו"ע. ויש לפרשו בשתי דרכים, או שראוהו כמקבל מלכות שמים וכמייחד ה', ולא כמדבר בעלמא, ובזה הוא דומה קצת לעומד בפני המלך. וכמו כן אמרו שגם בפסוק ראשון לא יפסיק כלל. או שכיון שהוא באמת בין הפרקים, אי אפשר להפסיק בשום דבר בלא לחלק ביניהם לגמרי. ובזה הוא כמו בין גאולה לתפילה, שדווקא מפני שהם עניינים נפרדים, יותר חמור ההפסק בהם, שהרי אם יפסיק אפילו כלדהו, יהיה כמי שלא הסמיך גאולה לתפילה.
מקורות:
ברכות י"ג ע"א-י"ד ע"א, תוס' שם ד"ה יחיד, רמב"ם פ"ב מהלכות קריאת שמע הלי"א, פ"ג מהל' חנוכה הלי"א, תוס' י"ג ע"א ד"ה ובאמצע, יומא י"ט ע"ב, דברים ו' ז', שם י"א י"ט, ירמיהו י' י', פ"ב מקריאת שמע הלי"ז, טור ושו"ע או"ח סי' ס"ו סעיף ה' וביאור הגר"א שם.
