הבאנו למעלה את דברי מרן בכס"מ, שפירש שמילת בקומך מתפרשת על כל הזמן שבני אדם נעורים בו, ולפי זה זק"ש של שחרית מדאורייתא כל היום, אלא שרבנן תקנו שיהיה זמן ק"ש עד שלוש שעות, כדי שיסיימו ק"ש סמוך לסוף זמן תפילה, שהוא בארבע שעות, וגם יסמכו גאולה לתפילה. וכתבנו, שריהטא דשמעתא בגמ' ובראשונים ששלוש שעות הוא זמן ק"ש מדאורייתא, וגם מרן עצמו לא הביא דברים אלה, לא בב"י ולא בשו"ע. על כן הלכה ברורה היא, שביאור מילת וקומך הוא על העמידה מן המיטה, וג' שעות הוא זמן ק"ש מן התורה.
ובתוך דבריו בכס"מ כתב מרן להקשות, ותדע דאסמכתא היא ולא עיקר פירושא דקרא, דתלי טעמא עד סוף ג' שעות שכן דרך בני מלכים לעמוד בשלש שעות, ואטו בני מלכים מי הוו רובא דעלמא. ואע"פ שהלכה ברורה בידינו, שגדר בקומך הוא כדאמרן, ודלא כהכס"מ, מ"מ שאלתו שאלה גדולה היא, וצריכים אנו תשובה עליה.
ותחילה עלינו לבאר את תוכן השאלה. זה מוסכם אצל חז"ל שכאשר אמרה תורה שזמן המצווה תלוי בשכיבה ובקימה, הכוונה איננה בזמן שכיבה וקימה של כל אדם לעצמו, אלא בזמן שכל בני אדם רגילים לשכב ולקום. עניין זה הוא מכללי התורה כולה, והוא נוהג בכל ענייני התורה. למשל, גדר אכילה ביוה"כ הוא אכילה שיש בה הנאה. ולכן כס פלפלי ביומא דכיפורי פטור. אמנם אין הולכים בזה ע"פ האדם הפרטי, אלא על פי מנהג העולם. וכל שדרך בני אדם לאוכלו אנו רואים בו אוכל, וכל שאין דרך בני אדם לאוכלו איננו אוכל.
והוא הדין לעניין זמן ק"ש. התורה אמרה – בשכבך ובקומך, והיה אפשר לומר, שכל אדם יקרא ק"ש כשהוא קם משנתו, וזמן ק"ש ייקבע לכל אחד לפי מצבו. אמנם אין דרך תושבע"פ כן, וזמן ק"ש נקבע לפי זמן קימה אצל סתם בני אדם. משמעות הדברים שזמן קימה המורגל ורווח בין בני אדם היה לפני הנץ, ולכן סוף זמן ק"ש ע"פ רבי אליעזר במשנתנו, עד הנץ החמה. אמנם רבי יהושע סובר, שזמן ק"ש הוא עד שלוש שעות, וטעם הדבר נאמר במשנה, שכן דרך מלכים לעמוד בשלוש שעות. ומשמעות הדברים שרבי יהושע אינו חולק על זמן קימה של כל אדם, שהוא קודם הנץ, אלא שלדעתו הולכים בזה ע"פ מנהגם של מלכים, וקובעים את זק"ש לכל ישראל ע"פ מנהגם של מיעוט, וע"ז שאל בכס"מ, ואטו בני מלכים מי הוו רובא דעלמא? האם ראוי ונכון לקבוע את גדר זמן קימה לכל אדם, ע"פ מנהג יחידים?
ודרך אגב אכתוב כאן הערה, שמצאנו במשנה זו שתי גירסאות. במשנה שבגמ' הבבלית נאמר, שכן דרך מלכים לעמוד בשלוש שעות. אמנם במשנה שבמשניות ובמשנה בתלמוד הירושלמי, נאמר, שכן דרך בני מלכים לעמוד בשלוש שעות. ונראה שמסתבר טפי הנוסח בני מלכים, משום שהמלכים נושאים על כתפיהם את עול המלכות כולה. וכבר אמרו בגמ', אם יהיו כל הימים דיו, ואגמים קולמוסים, ושמים יריעות, וכל בני אדם לבלרין, אין מספיקים לכתוב חללה של רשות, מאי קראה, שמים לרום וארץ לעומק ולב מלכים אין חקר. אבל בני מלכים אין עליהם את עול המדינה, וגם אינם צריכים לדאוג לפרנסתם שהרי הם סמוכים על שולחן מלכים, ולכן הם עומדים בשלוש שעות. מאידך גיסא, עיין בגמ' שאמרו, כל מלכי מזרח ומערב ישנים עד שלש שעות. כך או כך, אלו הקמים בשלוש שעות, בוודאי הם מיעוטא דמיעוטא, ומפני מה הם קובעים את הגדרת זמן קימה?
ונראה להציע דרך ליישב את קושיית הכס"מ, ובהקדם, שבוודאי תכלית הקריאה איננה רק בבוקרו של יום, וכל היום כולו זקוק לקריאת שמע ולקבלת מלכות שמים ולייחוד ה'. אמנם התורה אמרה לקרוא בשעת קימה כדי לחייב את האדם לקרוא בתחילת היום, ובסמוך לקימת האדם משנתו. אבל אין כוונת העניין שדווקא תחילת היום מחייבת בק"ש, ולכן ראוי בכה"ג לפרש זמן קימה באופן הרחב ביותר, ודי במיעוט אנשים שעדיין לא הגיע זמן קימתם, כדי שעדיין לא יסתיים זמן ק"ש. ושורש הביאור הזה שמעתי מבני יקירי, הרב רבי אליעזר יעקב שליט"א. ושמא עניין זה נכלל במה שנאמר במשנה, הקורא מכאן ואילך לא הפסיד, כאדם הקורא בתורה. ולמעלה הבאנו לשון זה, ובארנו שכוונת הדברים שמצד מצוות תלמוד תורה גם ראוי לקרוא פרשה זו. ביאור זה נראה עולה מלשון המשנה, כאדם הקורא בתורה. אמנם אפשר להוסיף על זה, שמצד עיקר עניין המצווה נכון הדבר שיקרא האדם גם אם עבר זמנו, שהרי כל היום זקוק לק"ש.
ולשון הרמב"ם בעניין זק"ש של שחרית הוא כך: ואיזה הוא זמנה ביום? מצוותה שיתחיל לקרות קודם הנץ החמה, כדי שיגמור לקרות ולברך ברכה אחרונה עם הנץ החמה. ואם איחר, וקרא קריאת שמע אחר שתעלה השמש – יצא ידי חובתו, שעונתה עד סוף שלוש שעות ביום למי שעבר ואיחר. וקצת משמע שאחרי הנץ אינו נקרא זק"ש כי אם בדיעבד. ויל"ע האם הדברים הללו קשורים לשאלה האם גדר זמן קימה נכנס בעצם גדר המצווה, ולכן לאחר הנץ זהו קיום חלקי של המצווה, ולכתחילה אין לעשות כן כלל, או שעצם העניין שעיקר זמן קימה הוא בעיקר קודם הנץ, ולכן לכתחילה צריך לקרוא כך.
מקורות:
דברים ו' ז', כסף משנה סוף פ"א מהלכות ק"ש, ברכות ל"ו ע"ב, שבת י"א ע"א, משלי כ"ה ג', ברכות ד' ע"א, רמב"ם פ"א מקריאת שמע הלי"א.
