הבאנו למעלה את דברי הרמב"ם, המורים באופן פשוט שכל שלוש הפרשיות הן בכלל מצוות קריאת שמע מן התורה. פעמיים בכל יום, קוראין ק"ש בערב ובבוקר: שנאמר, ובשכבך ובקומך, בשעה שדרך בני אדם שוכבין, וזה הוא לילה. ובשעה שדרך בני אדם עומדין, וזה הוא יום. ומה הוא קורא? שלוש פרשיות אלו והן: שמע, והיה אם שמוע, ויאמר. ובהמשך חזר וכתב, וקריאת שלוש פרשיות אלו על סדר זה, הוא הנקרא קריאת שמע.
אמנם בסוגיית הגמ' למדנו, אמר ליה רב נחמן לדרו עבדיה, בפסוקא קמא צערן, טפי לא תצערן, אמר ליה רב יוסף בר רבה, אבוך היכי הוה עביד, אמר ליה בפסוקא קמא הוה קא מצער נפשיה, טפי לא הוה מצער נפשיה. וברש"י, בפסוקא קמא צערן – אם ראיתני מנמנם צערני עד שאנער יפה בפסוק ראשון. והמשמעות שבוודאי אין מדובר כאן על עצם הקריאה, שחייב לקרוא את כולה. אלא שבפסוק ראשון ציער עצמו להיות ניעור יפה, כדי לקרוא בכוונה. וכן מפורש בדברי הריטב"א, בפסוקא קמא צערן, פירוש, שלא תניחני לישן עד שאקרא פסוק ראשון. ומהא שמעינן דלא בעינן כונה אלא בפסוק ראשון.
אמנם הרמב"ם הביא הלכה זו באופן אחר, היה ישן מצערין אותו ומעירין אותו עד שיקרא פסוק ראשון, ומכאן ואילך אם אנסתו שינה, אין מצערין אותו. ומשמע שאם קרא פסוק ראשון יצא ידי חובתו, ולא חייבוהו חכמים להידחק ולקרוא את כולה. מכאן הוכיחו כמה אחרונים, ובראשם בעל שאגת אריה, שלדעת הרמב"ם אין ק"ש מדאורייתא כי אם פסוק ראשון. אמנם דברי הרמב"ם בתחילת ההלכות מקשים מאד לקבל דבר זה.
הדרך ליישב את דברי הרמב"ם אלו עם אלו, היא בשני פנים. האחד, להוציא את דבריו בתחילת ההלכות מפשוטן, ולומר שג' הפרשיות הן חלק מקריאת שמע מדרבנן, אבל מדאורייתא די בפסוק אחד. והדרך האחרת היא להוציא דבריו בעניין נאנס בשינה מפשוטן, ולומר שכוונתו היא רק לגבי כוונה, וזה גם אינו מסתבר כלל.
ושמא י"ל שלחובת קריאת שמע יש בחינות שונות, זו למעלה מזו, וכולן מדאורייתא. תחילת החיוב הוא פסוק ראשון, שהוא ייחוד ה' וקבלת מלכותו, ואמירתו היא חובה גמורה מדאורייתא, ואין דרך להיפטר ממנה בשום דרך. אבל המוסיף עליה וקורא שתי פרשיות שלמות, ואפילו פרשה שלישית, אמירתן מצטרפת לקריאת שמע, ומשלושתן יחדיו מתקיימת קריאת שמע בשלמות.
ובאמת יש כאן חידוש גדול בצורת מצווה דאורייתא, שיש בה פחות ויותר, וגם בחלק ממנה יש קיום של המצווה, ואפשר להוסיף בזה יותר. אבל נראה שמצאנו כדוגמה זו גם במקומות אחרים, למשל, בעניין זמן קריאת שמע שלכתחילה הוא קודם הנץ, ובדיעבד הוא עד שלוש שעות. וכן בעניין מצוות תלמוד תורה, שיוצאים ידי חובה בקביעות עיתים לתורה ביום ובלילה, כדברי הרמב"ם, כל איש מישראל חייב בתלמוד תורה, ובסוף ההלכה, חייב לקבוע לו זמן לתלמוד תורה ביום ובלילה, שנאמר, והגית בו יומם ולילה. ובדברו על מעלת תלמידי חכמים כתב, מי שנשאו ליבו לקיים מצווה זו כראוי לה, ולהיות מוכתר בכתרה של תורה, לא יסיח דעתו לדברים אחרים. הרי שמי שלומד יומם ולילה גם הוא בכלל קיום מצווה זו, אלא שבכל מקום החיוב הגמור הוא על הקיום הפחות של המצווה, ויש בחינות שונות לשלמות החיוב.
ובאמת תשובתנו לסתירת דברי הרמב"ם דומה מאד לתשובת השאג"א, שמה שכתב הרמב"ם שקריאת ג' פרשיות אלו היא מצוות ק"ש, אינו חיוב גמור מן התורה. אלא שלדבריו זוהי חובה מדרבנן, והרמב"ם בדבריו עירב דרבנן עם דאורייתא. ולדברינו, הרמב"ם צייר כאן את צורתה השלימה של המצווה מן התורה. ועוד, שלדברי השאג"א קולת נאנס בשינה היא קשה מאד, שהרי אפילו נאמר שקריאת שלוש הפרשיות אינה מדאורייתא, אלא מדרבנן, מדוע פטרוהו מחובה זו מפני אונס שינה. ולדברינו, וכך מפורש ברמב"ם, קריאת פרשיות אלו היא חלק מהמצווה דאורייתא, אבל אינה חובה, ולכן פטרוהו מפני אונס שינה.
ובאמת עדיין צ"ע בכל זה, שהרי הרמב"ם כתב במפורש, מצווה להזכיר יציאת מצרים ביום ובלילה, שנאמר, למעל תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך. ואיך פטרו מזה מי שנאנס באונס שינה. ואולי יותר נכון לדחוק את לשון הרמב"ם לגבי אונס שינה, ולפרשו כמו שרש"י והריטב"א פרשו כך את הגמ', שהמדובר הוא על כוונה והעדר כוונה, וצ"ע בזה.
ועיקר סברתנו, שיש בקריאת שמע בחינות שונות, והחובה הגמורה והמוחלטת הוא פסוק ראשון, ושתי הפרשיות והפרשה השלישית הם בבחינת השלמה, דבר זה יכול להתפרש בשתי דרכים. אם נאמר שיסוד חיוב קריאת שמע הוא קבלת עול מלכות שמים, כמו שנקטנו בתחילה, וכמו שמורגל לנקוט, נוכל לומר שבפסוק ראשון של שמע נמצא עיקר קבלת מלכותו ית', ושאר הפרשיות מצטרפות לבנות ולייסד את השלמת קבלת מלכותו. וגם לפי מה שהסקנו למעלה, שעיקר המצווה היא תלמוד תורה, עיקר התורה המחויבת להילמד תמיד היא ייחוד ה' וקבלת מלכותו, והמשך הפרשיות הוא תוספת והמשך לזה, והשלמת העניין.
מקורות:
רמב"ם פ"א מהל' ק"ש הל"א-ב, ברכות י"ג ע"ב וברש"י ובריטב"א, פ"ב מק"ש הל"ג, שאגת אריה סי' א', דברים ט"ז ג'.
