ובבא משה אל אהל מועד לדבר אתו, וישמע את הקול מדבר אליו מעל הכפורת אשר על ארון העדות, מבין שני הכרובים, וידבר אליו. אחרי קרבנות הנשיאים לחנוכת המזבח, מלמדת אותנו התורה, איך נראית השראת השכינה במקדש, ע"י הדיבור האלוקי למשה. הדיבור הזה הוא התורה שבכתב המצויה בידינו, שכולה דבר ה' אל נאמן ביתו. בדומה לזה כתוב גם אחרי הציווי על

התורה כללה בדין הנזירות שלושה אבות-דינים. על הנזיר חל איסור שתיית יין, איסור טומאה למתים, ואיסור תספורת. כל אחד מדברים אלה נאסר על הנזיר בלאו מן התורה, ולכל אחד מהם יש כמה וכמה פרטי דינים. אנו רוצים להבין, האם שלושת האיסורים הללו הם שלושה עניינים החלים על הנזיר ונובעים מקדושתו, או שיש בין השלושה הללו דין אחד שהוא מרכזי ומהותי

צו את בני ישראל, וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש. וכתב ע"ז רש"י, שלש מחנות היו שם בשעת חנייתן, תוך הקלעים היא מחנה שכינה, חניית הלוויים סביב היא מחנה לויה, ומשם ועד סוף מחנה הדגלים לכל ארבע הרוחות היא מחנה ישראל. הצרוע נשתלח חוץ לכולן. הזב מותר במחנה ישראל ומשולח מן השתים, וטמא לנפש מותר אף

הגמ' מספרת איך למד אחיתופל להתיר מחיקת שם כדי להציל את העולם, מק"ו מסוטה. ומה לעשות שלום בין איש לאשתו, אמרה תורה, שמי שנכתב בקדושה ימחה על המים, לעשות שלום לכל העולם כולו, על אחת כמה וכמה. מאמר זה מעמיד את השקאת הסוטה כדרך להתירה לבעלה ולעשות שלום ביניהם. ויש לעיין, מנין שמטרת ההשקאה איננה להעניש את האישה החוטאת? וההלכה בתושבע"פ ביארה,