ממשלתו של יוסף במצרים היא קיום חלומותיו משנות צעירותו, ובה מתקיימת מלכותו על אחיו, שהרי זוהי המלכות שנראתה לו בחלום. לאמר, יוסף משל והנהיג את כל ארץ מצרים, אבל כל זה הוא אמצעי כדי לעשותו מלך על אחיו ועל בית אביו. והדבר הזה צריך תלמוד, איזו מלכות היא זו על ישראל, שביסודה היא ממשלה על עם לועז? ועוד יש להתבונן, שיוסף לא היה מלך במצרים, כי אם מושל, ועל זה כתוב בפירוש, רק הכיסא אגדל ממך, וכדברי רש"י, כיסא לשון שם המלוכה. וגדר המלכות הוא הכבוד שבה, ואילו ממשלה אינה אלא שלטון וכח ארגון, שזכותו לפעול אינה מחמת עצמו אלא במינויו של המלך. ואילו מלכותו של יוסף בוודאי אינו ממשלה בעלמא, אלא ממלכה שיש בה כבוד, ולכן החלומות לימדו על כריעה והשתחוויה, ומהו החיבור בין שני עניינים אלה? הדעת נותנת שיש כאן עניין יסודי במלכותו של יוסף, ובמקומה של רחל ובניה בתוך כלל ישראל.
עוד יש להתבונן, חומש בראשית מסיים, לפי הבנתנו, בניצחונו של יוסף על אחיו. ובפשטות הניצחון הזה נובע ממקומה של רחל ביחס ללאה. רחל היא עיקרו של בית, ונישואיה של לאה התגלגלו במהלכים מפותלים לגמרי, ודין הוא שבנה בכורה יהיה הבכור בבית יעקב. לעומת זאת, כפי שהשתלשלו הדברים, כל התפקידים המשמעותיים והחשובים בישראל יצאו מבני לאה. המלוכה שייכת ליהודה, כפי שאמר יעקב בברכותיו. הכהונה והלוויה שייכים לשבת לוי, בהם תלויה העבודה במקדש לפני ה', וגם לימוד התורה לישראל, כדברי משה, יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל. עוד צד של התורה שייך ליששכר, כמו שנא', ומבני יששכר יודעי בינה לעיתים לדעת מה יעשה ישראל. וכל אלו הם בני לאה, ומדוע לא הגיעו מעלות אלה מרחל, אשתו העיקרית של יעקב אבינו?
ונראים הדברים שיוסף הוא עיקר המשכו של יעקב, ובמובן מסוים הוא נתפס כאחד מאבות האומה. הגר"י הוטנר זצ"ל מצא לכך רמז בזה שהתורה כתבה פעמיים על מותו של יוסף, בסוף ספר בראשית, ספר האבות, ובתחילת ספר שמות, עם שאר השבטים, וימת יוסף וכל אחיו וכל הדור ההוא. דבר זה מלמד שיוסף נידון מחד כאחד מהשבטים ומאידך כאחד מהאבות. אפשר ללמוד כך גם מכך שעם ישראל נקרא, מלבד על שם יעקב, גם על שם יוסף, כמו שכתוב בתהילים, נוהג כצאן יוסף. עם ישראל נקרא גם על שמו של אפרים, שהוא בנו בכורו של יוסף, ככתוב, הבן יקיר לי אפרים. במקום אחד מצאנו את עם ישראל נקרא על שם כל בני רחל, לפני אפרים ובנימין ומנשה עוררה את גבורתך. אמנם מצאנו בכתבי הקודש שבני ישראל מכונים יהודים, אבל כינוי זה מופיע בספרי התנ"ך האחרונים, אחרי גלות עשרת השבטים, והוא מתייחס לבני מלכות יהודה, ולא לעם ישראל כולו. המקום הראשון שבו מופיע הכינוי הזה לעם ישראל, הוא בנאום רבשקה, העומד בשערי ירושלים, ומנסה להנמיך את רוחו של העם ממלחמה, ולכן הוא מדבר איתם יהודית, בשפתם של בני יהודה.
עכ"פ, כשם שישראל מיוחסים לאבות, ומשויכים אליהם, כך גם אמור ישראל להיות מרוכז סביב יוסף. כמו שברור לנו שכל כוחות הפעולה שבישראל שייכים לשבטים, אבל כל זה בתנאי שהם יראו את עצמם כמייצגים את יעקב ואת העם. כל משמעות שיש לכוחו של אחד השבטים, מתבטלת לגמרי אם הוא יפעל בלי הזדהות עמוקה עם כללות ישראל ושורשיה אצל האבות. ממש כך, יוסף הוא עיקרם של השבטים, וההזדהות איתו נחוצה והכרחית כדי שכל השבטים ימצאו את עצמם בתוך כלל ישראל.
מעניין שחז"ל רמזו על העיקרון הזה, דווקא בנישואי רות לבועז, שבמובן מסוים זהו מעמד היסוד של מלכות דוד, עה"פ, יתן ה' את האישה הבאה אל ביתך כרחל וכלאה, ורש"י מביא, אף על פי שהיו משבט יהודה, ומבני לאה, מודים הם על רחל שהיתה עיקרה של בית, והקדימו רחל ללאה. כפי הנראה דווקא ביסוד מלכות יהודה חיוני שבני יהודה יתפסו עצמם כנסמכים על בני רחל, משום שרק כך מלכותם מתייחסת לעם ישראל בשלמותו, מיוחס לאבות, אבל גם לרחל, ובעיקר ליוסף. לפי הדברים האלה, בני לאה הם בבחינת לבוש הכרחי ליוסף, שהוא בנו העיקרי של יעקב.
אם כנים דברינו, כדי שיהיה יישום מלא וגלוי למלכותו של יוסף, הדבר צריך להתרחש בזמן הגלות, כאשר כוחות המלוכה של ישראל, השייכים לבני לאה, אינם בנמצא. במצב כזה, אין מקום למלכות ישראלית אמיתית, שהרי זהו זמן גלות, ולכן משמש יוסף כמלך לישראל, דרך זה שהוא מושל של עם אחר, ומייצג בממשלה הזרה את מה שחשוב לישראל. כמובן, יוסף אינו יכול להיות מלך במצרים, משום שאז זהותו הישראלית היתה נאבדת. ככל הנראה זהו גם סוד מלכותה של אסתר אצל אחשורוש, שהיא מבני רחל, והיא מייצגת את ישראל במלכות הזרה. אולי זוהי גם הסיבה שדווקא רחל היא שמבכה את בניה בגלות, ובזכות בכייתה יגאלו ישראל, וישובו בנים לגבולם.
מקורות:
בראשית מ"א מ' וברש"י שם, שם מ"ט ח'-י', דברים ל"ג ח'-י"א, דברי הימים א' י"ב ל"ג, בראשית נ' כ"ו, שמות א' ו', תהילים פ' ב', ירמיהו ל"א י"ט, תהילים פ' ג', מלכים ב' י"ח כ"ח, רות ד' י"א וברש"י ומקורו במדרש רבה שם, ירמיהו ל"א י"ד-ט"ז.