יעקב בברכתו ליוסף ולבניו אומר להם כך: האלוקים אשר התהלכו אבותי לפניו אברהם ויצחק, האלוקים הרועה אותי מעודי עד היום הזה. המלאך הגואל אותי מכל רע, יברך את הנערים ויקרא בהם שמי ושם אבותי, אברהם ויצחק. יעקב מתאר כאן את ה', כאלוקי אברהם ויצחק, ומוסיף גם את יחסו של הקב"ה אליו, כאלוקי יעקב, וזה רגיל מאד בתורה שזהו שמו וכינויו של ה'. גם במעמד הסנה, כששואל משה את הקב"ה, ואמרו לי מה שמו, מה אומר אליהם, משיב לו ה', כה תאמר אל בני ישראל, הוי"ה אלוקי אבותיכם, אלוקי אברהם, אלוקי יצחק ואלוקי יעקב שלחני אליכם, זה שמי לעולם וזה זכרי לדור דור. והרמב"ן שם כותב, וזה זכרי לדור דור, יחזור אל אלוקי אברהם, אלוקי יצחק ואלוקי יעקב, כי לא לעולם ישכח ברית אבות. וכל הדורות כאשר יזכירו אלוקי אברהם יצחק ויעקב ישמע א-ל ויענם. והמשמעות היא שלעולם ובכל הדורות יקרא ה' אלוקי האבות וישראל ויהיה נאמן לבריתו עימם. לכן מובן וסביר שיזכיר יעקב את ה' כאלוקיו ואלוקי אבותיו, בברכתו לבנו ולנכדיו.
אמנם יעקב מוסיף עוד ואומר, המלאך הגואל אותי מכל רע. קשה להבין מדוע צירף יעקב את המלאך יחד עם האלוקים במשפט אחד, ורק על הצירוף אמר: יברך את הנערים. כביכול, הברכה איננה מגיעה מה' לבדו, אלא ממנו ומהמלאך, חלילה. בכלל, אחרי חטא העגל, כשנסתלקה שכינה מישראל, אמר ה' למשה, ושלחתי לפניך מלאך, אל ארץ זבת חלב ודבש, כי לא אעלה בקרבך, כי עם קשה עורף אתה, פן אכלך בדרך. פשטות הדברים, שמפני חטאם של ישראל נמנעה מהם השראת השכינה, ותחתיה יתנהלו בהנהגת מלאך, שהיא בוודאי נמוכה יותר. הבשורה הזו היתה קשה מאד לישראל ולמשה. וישמע העם את הדבר הרע הזה, ויתאבלו ולא שתו איש עדיו עליו. ומשה אמר, אם אין פניך הולכים, אל תעלנו מזה. ואכן הגזירה הזו התבטלה בתפילת משה, והקב"ה החזיר את שכינתו לישראל. עכ"פ למדנו שהנהגת מלאך איננה הדבר הרצוי, ומדוע מזכיר יעקב הנהגת מלאך, כשבוודאי איננו מתכוון להנהגה שאיננה לכתחילה.
כדי להבין את העניין, עלינו להתבונן בפרשה נוספת, הכתובה לפני חטא העגל, וגם שם מדובר על הנהגת מלאך. בפרשת משפטים, שהיא ספר הברית שניתן למשה מיד לאחר מעמד הר סיני, נאמר, הנה אנכי שולח מלאך לפניך, לשמרך בדרך ולהביאך אל המקום אשר הכינותי. השמר מפניו ושמע בקולו, אל תמר בו, כי לא יישא לפשעכם, כי שמי בקרבו. הרמב"ן בפירושו לפסוק, האריך לבאר שהמלאך הזה אינו המלאך שאמור להופיע אחרי חטא העגל, אלא מלאך אחר, עליון ממנו. המיוחד במלאך הזה הוא מה שנאמר בו, כי שמי בקרבו. וכתב שם, ועל דרך האמת, המלאך הזה שהובטחו בו בכאן, הוא המלאך הגואל אשר השם הגדול בקרבו, ויקראנו הכתוב מלאך בעבור היות כל הנהגת העולם הזה במידה ההיא. הרי שלימדנו הרמב"ן שהמלאך שדיבר עליו יעקב הוא המלאך ששמו ית' בקרבו, ועניינו להיות כלי לגילויו יתברך בעולמנו. ויש להוכיח שהמלאך המוזכר בפ' משפטים איננו המלאך שהוזכר אחרי חטא העגל, שהרי בפ' משפטים נאמר שהמלאך לא ישא לפשעכם, ואילו אחרי העגל נאמר שהמלאך מגיע כדי שלא תהיה קפידא גדולה מדי על חטאי ישראל.
משמעותו של המלאך, שדרכו חל שם ה' בעולמנו, מיוסדת על כך שלעולם נצרכת מערכת שתתרגם את ההארה וההנהגה האלוקית כדי שתוכל לחול ולהופיע בעולמנו הגשמי והמוגבל. כך כתב הרמב"ם, לפי שלא תמצא כלל פעולה שיעשנה ה', כי אם על ידי מלאך. אלא שיש מלאכים, אופני הארה והנהגה, שמהווים מחסום בפני ההכרה, ואין האדם משיג מתוכם את ההתגלות האלוקית. כזה הוא המלאך שמדובר עליו אחרי החטא. ויש מלאך, שנועד לבטא ולגלות את השפע האלוקי, ועליו נאמר, כי שמי בקרבו. על ההנהגה הזו מדבר יעקב, ואותה רצו משה וישראל, ועליה בקשו רחמים.
ולפי ההבנה הזו, יעקב בדבריו מעמיד את סדר הגילוי של ההנהגה האלוקית. הוא מתאר את ה' כאלוקי אברהם ויצחק, האלוקים אשר התהלכו אבותי לפניו אברהם ויצחק, ומוסיף עוד, שה' הוא גם אלוקיו הוא, האלוקים הרועה אותי מעודי עד היום הזה. בזה הסתיימה הגדרת הקב"ה כאלוקי האבות. על זה הוא מוסיף יעקב את המלאך הגואל, שרק דרכו מופיע האלוקים בארץ, ורק מהופעתו של האלוקים והתגלותו דרך המלאך, האלוקים שבשמים והופעתו בארץ, תבוא הברכה לישראל.
על זה ראה יעקב צורך להוסיף, ויקרא בהם שמי ושם אבותי אברהם ויצחק. רק ע"י הצטרפותם של בני יוסף אל האבות, תחול עליהם ההארה האלוקית. וכן בדין, שהרי רק מחמת הקשר של ה' עם אברהם, יצחק ויעקב, זוכים ישראל להיות מקום השראת השכינה, וחלה עליהם ברכת ה'.
מקורות:
בראשית מ"ח ט"ו-ט"ז, שמות ג' י"ג וט"ו וברמב"ן שם, שם ל"ג ב'-ד', שם ל"ג ט"ו, שם כ"ד ז' ע"פ הרמב"ן ודלא כרש"י, מוה"נ ח"ב פ"ו, שמות כ"ג כ'-כ"א וברמב"ן שם.
BS"D
The Redemptive Angel
In Yaakov's blessing to Yosef and his sons, he said to them, "The Angel who has redeemed me from all harm— Bless the lads. In them may my name be recalled, and the names of my fathers Abraham and Yitzchak, and may they be teeming multitudes upon the earth." Yaakov, in so doing, describes Hashem as the God of his fathers, Avraham and Yitzchak, a theme that resonates later in the book of Shemot, when Hashem himself instructs Moshe to tell the Jewish people that He is the "God of Avraham, the God of Yitzchak and the God of Yaakov." As the Ramban writes in that context, whenever the Jewish people hearken that message, and reiterate their connection to the forefathers, Hashem is bound to answer them.
Yaakov adds more, though, appending the following description, "the angel who has redeemed me from all harm." It would seem from the text that it's only a certain angelic quality that has the potential/ability to bless the youth, or the lads. That, in of itself is a complicated concept. Hashem certainly needs no partner to bequeath blessing, and there is certainly no power or force with exclusive abilities irrespective of Hashem Himself. Furthermore, after the sin of the golden calf, when Hashem tells the Jewish people that He will send an angel in lieu of Himself, they mourn, and ask for the return of the divine presence, which Hashem returns on the heels of Moshe's prayers, leaving us with the question, were Hashem in His angelic form to be inferior to His presence in of itself, why is an angel invoked here?
To fully conceptualize the difference between the two, it is important to distinguish between two angelic forces. In Mishpatim, when the covenant between Hashem and the Jewish people is stamped out, the Jewish people are told that an angel will go before them and protect them, an angel that will not turn a blind eye to their iniquities. The Ramban writes that this is the very same angel Yaakov Avinu mentioned, a different angel with whom Hashem's divine presence rested, elucidating the nature of our relationship with Hashem, one of angelic protection founded on the fulfillment of the covenant, in simple terms, our end of the bargain.
Through the fusion of Efraim and Menashe to the prophetic and divine protection granted to Avraham, Yitzchak, and Yaakov, Hashem's presence can rest on the Jewish people. This idea encapsulates a teaching in the Rambam that Hashem, too ethereal to be grasped manifests Himself in this world through angelic forces, that serve anthropomorphically as His outstretched arm.
