הרמב"ן כתב להקשות, מה ששנינו כרכין המוקפין חומה מימות יהושע בן נון קורין בחמשה עשר כפרים ועיירות גדולות בארבעה עשר. אני תמה מאד, מה ראו על ככה ומה הגיע אליהם לעשות ישראל אגודות במצוה הזו. החלוקה שקבעו חכמים בפורים בין כרכים ועיירות, צריכה ביאור, ואנחנו ננסה להציע הבנה בסוגיה הזו, הנשענת על דברי הר"ן.
כדי להבין את העניין, נכון לשאול שאלה נוספת. מדוע בקשה אסתר יום נוסף להרוג את אויבי היהודים בשושן? אפשר כמובן לומר שהיה צורך להרוג עוד רשעים. אבל נראה שיש בזה עניין נוסף.
כאשר באה אסתר לבקש מן המלך להעביר את רעת המן האגגי, ואת מחשבתו אשר חשב על היהודים, רצונה היה שתתבטל הגזירה לחלוטין, וימחק החוק שקבע המן מספר החוקים. אמנם המלך סירב לבקשתה, והשיב לה שאת החוק שכתב צורר היהודים, אין למחוק ולבטל, כי כתב אשר נכתב בשם המלך, ונחתום בטבעת המלך אין להשיב. הפיתרון היחיד שעלה עבור המצב המורכב, היה להוסיף לחוק הישן תוספת, על פיה היהודים, הנידונים למוות, זכאים להיקהל ולעמוד על נפשם.
כדאי שנבין שבאופן פשוט התיקון הזה הוא חסר ערך. בנוהג שבעולם, נידונים למוות אינם מתגוננים, לא מפני שאסור להם לעשות זאת, אלא מפני שאין להם סיכוי להצליח בפעולה הזו. כך שגם אחרי השינוי, עדיין שברו אויבי היהודים לשלוט בהם, ולהשמיד את כל היהודים. אלא שהמגילה מספרת כיצד השתנתה האווירה במלכות אחשורוש כולה. כדברי המלך, הנה בית המן נתתי לאסתר, ואותו תלו על העץ על אשר שלח ידו ביהודים. לאמר, העם יכול להבין לאן נוטה רצונו של המלך. ואכן, ההשפעה של השינוי היתה מקיפה, ככתוב, ורבים מעמי הארץ מתיהדים, כי נפל פחד היהודים עליהם. וכשהגיעה השעה, נטתה הכף לטובת היהודים, וכל שרי המדינות, והאחשדרפנים והפחות, ועושי המלאכה אשר למלך, מנשאים את היהודים, כי נפל פחד מרדכי עליהם.
ועכ"פ, באותו יום נורא, קמו אויבי היהודים במחשבה שהם יוכלו לבצע את רצונם כחוק, ולהרוג את היהודים, אלא שיש ה' היתה שם, ואיש לא עמד בפניהם. ונהפוך הוא, אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם. י"ג לחודש אדר היה יום של ישועה נפלאה, והיהודים יצאו בשלום מעומק הסכנה הגדולה.
למרות הישועה הגדולה, עניין אחד נשאר במצב לא ראוי. אותם שבעים וחמש אלף חמש מאות איש, שנהרגו באותו י"ג אדר בשושן ובשאר מדינות המלך, לא נהרגו בגלל מעשיהם וכוונתם הרעה, שהרי יציאתם לאבד את העם היהודי היתה מעשה חוקי לחלוטין. כביכול, אפשר לראות את מותם של כל אלו כתאונת עבודה. הם היו בבחינת שליחים של המלכות ושל החוק, להוציא להורג בני אדם הראויים למוות לפי החוק, אלא שהנידונים למוות הצליחו להתגבר על אנשי החוק. הרעיון הנורא שליהודים אין זכות קיום טבעית, חקוק וכתוב בספר החוקים, ומעולם לא בוטלה הגישה הרעה הזו.
לכן ביקשה אסתר עוד יום של הריגה. הרשעים אמורים להיהרג מפני רשעותם, ולא כהגנה עצמית. זוהי הדרך למחוק את החוק הרע מספר החוקים, מה שאסתר ביקשה לעשות בלי שום שפיכות דמים.
נמצא, א"כ, שהשמחה בי"ד ובט"ו יש לה אופי שונה לחלוטין. י"ד הוא בבחינת חג של ישועה והצלת ישראל, ואילו ט"ו הוא בבחינת חג של גאולה והשבת כבודם של ישראל למקומו. הריגת יהודים היא עוול, ודינו מוות. גאולה תמיד היא הגילוי שיש מחיר לעוול שנעשה למישהו. כך זה בפרשת גואל הדם, שמצווה לבצע את גזר הדין במי שהרג במזיד את קרובו. גואל הדם הוא ימית את הרוצח. גם ביציאת מצרים, הגאולה מתייחסת לעובדה שהמצרים שהצרו לישראל נענשים, ככתוב, וגאלתי אתכם בזרוע נטויה ובשפטים גדולים.
מרדכי ואסתר מצאו לנכון להעמיד שני ימים של פורים, כדי לבטא את שני הצדדים של השמחה. למרות שכל יהודי העולם חוגגים רק יום אחד, המגילה מתארת מצב שבו כל ישראל חוגגים שני ימים של פורים. להיות עושים את שני הימים האלה, ככתבם וכזמנם. על ידי שחלק מהעם חוגגים את יום ארבעה עשר, ומבטאים את ישועת הפורים, וחלק אחר חוגגים את חמישה עשר, ומבטאים את גאולת הפורים, העם כולו שמח בשתי השמחות הללו, וחוגג פורים מושלם. מכאן, כנראה, נובעת ההלכה, המחייבת את כל היהודים להימנע מהספד ותענית בשני ימי הפורים, שהרי שתי השמחות שייכות לכל ישראל.
מקורות:
רמב"ן ריש חידושי מסכת מגילה, ר"ן על רי"ף תחילת מגילה, אסתר ח' ג', שם ח' ז' וח' וי"א וי"ז, שם ט' ב', במדבר ל"ה י"ט, שמות ו' ו', אסתר ט' כ"ז, מגילה ה' ע"ב.
