פרשת שלח – שעירי עבודה זרה – פשט והלכה בתורת הרמב"ן
וכי תשגו ולא תעשו את כל המצוות האלה, אשר דבר ה' אל משה. את כל אשר ציווה ה' אליכם ביד משה, מן היום אשר ציווה ה' והלאה לדורותיכם. והיה אם מעיני העדה נעשתה לשגגה, ועשו כל העדה פר בן בקר אחד לעולה לריח ניחוח לה', ומנחתו ונסכו כמשפט, ושעיר עזים אחד לחטאת. וכפר הכהן על כל עדת בני ישראל, ונסלח להם, כי שגגה היא, והם הביאו את קרבנם אשה לה' וחטאתם לפני ה' על שגגתם. ונסלח לכל עדת בני ישראל ולגר הגר בתוכם, כי לכל העם בשגגה.
פירוש פסוקים אלו בתושבע"פ, נתבאר במשנה. ולא בעבודת כוכבים אין חייבין אלא על העלם דבר עם שגגת המעשה. משמעות הדברים, שאם הורו בי"ד הגדול הוראה של טעות באיסור עבודה זרה, בפרט שיש עליו כרת וחטאת, ועשו הציבור על פיהם, מקריבים פר לעולה ושעיר לחטאת. השעיר הזה, קרב כדרך שקרבה חטאת הקהל על הוראת בי"ד בכל חייבי כריתות, ומזים מדמו על הפרוכת, ועל מזבח הזהב. דברים אלה אינם עולים, בפשטות, מתוך דברי התורה שבכתב. בפסוק מדובר על אי עשיית כל המצוות, והכתוב חוזר ומדגיש, את כל אשר ציווה ה' אליכם ביד משה, ואילו ההלכה מדברת על כישלון בחטא פרטי באיסור עבודה זרה.
הפער בין הפשט להלכה, אינו מפתיע. הגר"א מלמד, שברוב מצוות התורה ההלכה, תושבע"פ, עוקרת המקרא: והן מגדולת תורתנו שבע"פ, שהיא הלכה למשה מסיני, והיא מתהפכת כחומר חותם. וכן בפיגול ורוב התורה, על כן צריך שידע פשוטה של תורה, שידע החותם.
המשמעות הכללית צריכה כמובן ביאור ארוך, אבל התמצית לכאורה היא כך: התושב"כ מכילה את שורש הדברים לפי המגמה העקרונית של התורה, ודרכי היישום של המצווה ניתנו בע"פ. לפעמים הדרך ליישם את מגמת התורה במציאות, דורשת שיהיה שינוי בפרטים, השינוי הזה נובע מהלכה למשה מסיני, שהיא עוקרת המקרא. את הפער הזה ממשיל הגר"א להבדל המובנה שיש בין החותמת לבין החתימה שיוצאת לפועל על החומר. הגר"א מדגיש שצריך לידע את ההלכה, כמובן, וגם את פשט התורה, משום שרק כך ניתן לעמוד על החותם ועל החתימה, על המגמה ועל הביצוע.
בפרשה הזו נתבארו הדברים הללו על ידי הרמב"ן. הוא מתחיל בביאור הפשט, פירוש שאין לו, כמובן, מקום בהלכה. והנה זה כפי משמעו הוא קרבן מומר לכל התורה בשוגג, כגון ההולך ונדבק לאחת מן האומות לעשות כהם, ולא ירצה להיות בכלל ישראל כלל, ויהיה כל זה בשוגג, כגון שיהיה ביחיד, תינוק שנשבה לבין האומות. ובקהל, כגון שיחשבו שכבר עבר זמן התורה, ולא היתה לדורות עולם. או שישכחו את התורה, וכבר אירע לנו כן בעונותינו בימי מלכי ישראל הרשעים כגון ירבעם, ששכחו רוב העם התורה והמצות לגמרי, וכאשר בא בספר עזרא באנשי בית שני.
הרמב"ן מבאר שהפרשה בפשוטה מסדרת סדר כפרה למצב שבו נשכחה התורה מישראל. בדורותינו אירע הדבר לרוב ישראל, שנכרתה האמונה מפיהם, ודימו בליבם מחשבות של עזיבת האמונה, ועזבו את שמירת התורה. על מצבים אלה מדברת התורה, ומסדרת תיקון כשיחזרו מטעותם.
ועל כן ייחדו להם רבותינו מצוה אחת שבשגגתה יצא מכלל ישראל ומכל המצוה בהם והיא ע"ז. הדברים העולים מפשוטה של תורה, אינם מותירים מקום מעשי לביצוע הדינים הכתובים בתורה. כדי לחייב קרבן צריך להיות מעשה מסוים שעליו מביאים קרבן. על כן ייחדו להם רבותינו, תושבע"פ העמידה מצווה אחת מסוימת, שיש בה כדי לבטא את העיקרון של הפרשה. ע"ז נחשבת, במובן העקרוני, כעזיבת התורה, וכשהוא נעשה בשגגה מביאים פר לעולה ושעיר לחטאת פנימית.
בזה לא תמו דברי הרמב"ן. הוא מוסיף לפרש מה באה הפרשה לפי פשוטה ללמדנו. קרבן חטאת אינו קרב במקרים של עזיבת התורה בכלליות, שהרי להלכה הפרשה מדברת על עבודה זרה. אבל למדנו שגם אם יעזבו ישראל את התורה כולה, תהיה לדבר כפרה וסליחה, כשנעשה בשוגג.
דבר כזה, לא יקרה לעולם במזיד. רק מנהיגים רעים יכולים להטעות את ישראל מאמונתם, והסרת המנהיגים תהיה תיקון לישראל, כדברי ישעיהו, ואשיבה שופטיך כבראשונה ויועציך כבתחילה, אחרי כן יקרא לך עיר הצדק קריה נאמנה. ישראל עצמם שייכים לטוב, ותיקון ההנהגה יתקן אותם. ונסלח לכל עדת בני ישראל, ולגר הגר בתוכם, כי לכל העם בשגגה.
מקורות:
במדבר ט"ט כ"ב-כ"ו וברמב"ן, הוריות ז' ע"ב, אדרת אליהו להגר"א שמות כ"א ו', ישעיהו א' כ"ו.
