ולא תקחו כופר לנפש רוצח, אשר הוא רשע למות, כי מות יומת. ולא תקחו כופר לנוס אל עיר מקלטו לשוב לשבת בארץ עד מות הכהן. ולא תחניפו את הארץ אשר אתם בה, כי הדם הוא יחניף את הארץ, ולארץ לא יכפר לדם אשר שופך בה כי אם בדם שופכו. ולא תטמא את הארץ אשר אתם יושבים בה, אשר אני שוכן בתוכה, כי אני ה' שוכן בתוך בני ישראל. ובאונקלוס, תחניפו את הארץ, תחייבון ית ארעא. משמעות הפסוקים הללו, שחומר שפיכות דמים, תובע את עונשו, וכשאין מענישים את הרוצח לפי דינו, שוגג או מזיד, חל קטרוג על הארץ, קטרוג היוצר טומאה, וחמור הדבר לחייב ולטמא את הארץ שבה השכינה שורה. הבנה דומה עולה מתוך דברי ה' על רצח הבל, מה עשית, קול דמי אחיך צועקים אלי מן האדמה. נפש הנרצח זועקת על הריגתה, ודורשת צדק.
וזהו המושג 'גואל הדם'. קרוב משפחה של הנרצח, עומד בדין מול הרוצח. אם הרצח היה במזיד, וביה"ד מוציא אותו להורג, ציוותה תורה שגואל הדם יהרגנו, ככתוב, גואל הדם הוא ימית את הרוצח. גם ברוצח בשוגג אחראי גואל הדם על קיום הגלות. מפני שנפשו של האדם הנהרג תובעת את דבר רציחתה, במזיד או בפשיעה, ועשיית הדין עם הרוצח היא בבחינת גאולה עבור הנרצח.
וחז"ל דרשו מן הפסוק ולא תחניפו את הארץ, הרי זו אזהרה לחנפים. ובפשטות הכוונה לכל מי שכללו חז"ל בשם חנופה, כגון מה שאמרו באגריפס המלך, וכשהגיע ללא תוכל לתת עליך איש נכרי, זלגו עיניו דמעות, אמרו לו אל תתיירא, אגריפס, אחינו אתה, אחינו אתה. ואמרו על זה בגמ', באותה שעה נתחייבו שונאי ישראל כלייה, שהחניפו לו לאגריפס. והיינו כשאדם מאשר עוול הנעשה ע"י אחר, כדי למצוא חן בעיני החוטא. ולכאורה עיקר עניין הפסוק הוא על חומרת הרציחה ועל דמו של אדם הזועק מן האדמה, וקשה ללמוד ממנו על כל המאשר חוטא. ובאמת רוב מוני המצוות לא מנו לאו זה כאזהרה לחנפים, וכנראה הבינו את דברי חז"ל כאסמכתא. אמנם יש מן הראשונים שהזכירו לאו זה, והחפץ חיים הביאם, ושיטה זו צריכה ביאור. וגם לאלו מרבותינו שלא מנו אזהרה לחנפים, יצטרכו להסביר את כוונת האסמכתא שהזכירו חכמים. ובכלל, צריך ביאור השימוש במושג חנופה ביחס לאיסורים ועוולות אחרות, בעוד שמקורו בתורה מתייחס לרציחה בלבד.
ונראה, שאחד הרעיונות היסודיים של התורה, שיש משמעות אמיתית לטוב ולרע. שהרי מעיקרי התורה הוא אמונת הייחוד, אלוקי אמת הוא בורא העולם ומנהיגו, והעולם כולו נועד למלאות את רצונו של הקב"ה. וכיון שרצון ה' הוא בוודאי הטוב והישר, ממילא מתברר שהתוכן הפנימי של הבריאה הוא הטוב, לעומת הרע שהוא מחריב את העולם ומשבש אותו. זוהי צוואתו של אברהם לבניו ולביתו אחריו, ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט. ותוכן דבריו, שכיון שה' הוא מנהיג את העולם, ודרכו היא צדקה ומשפט, הרי זה מחייב את כל באי עולם ללכת באותה בדרך, שהיא דרך ה', וממילא גם דרך העולם. וכמאמר המשנה, בעשרה מאמרות נברא העולם. ומה תלמוד לומר, והלא במאמר אחד יכול להבראות, אלא להיפרע מן הרשעים, שמאבדין את העולם שנברא בעשרה מאמרות, וליתן שכר טוב לצדיקים, שמקיימין את העולם שנברא בעשרה מאמרות. בתוך דבריה לימדה המשנה את הגדרת הצדיקים, כמקיימין את העולם, והרשעים כמאבדין את העולם.
המשמעות, שכל קלקול מעורר זעקה, ותביעה מהסובבים שיגנו את העוול ויעשו עימו דין. וכאשר האנשים העומדים שם ממלאים פיהם מים, ונותנים אישור לחטא, בזה הם מעמידים את ההנהגה המעוותת כסדרו של עולם. כאילו יש מקום ואפשרות להתקיים בעולם בדרך של חטא ופשע. הדבר הזה הופך את הארץ למקולקלת, כאילו הרע הפך להיות דרכו של עולם. זהו מה שנאמר בדור המבול, וירא אלוקים את הארץ והנה נשחתה. השחתת הארץ היא קביעת הרע כדרך הקיום בארץ.
העמדת הרע כדרך אפשרית, מלבד שהיא הורסת ומקלקלת את העולם, היא גם מחללת את ה', שהרי ה' הוא הבורא, וכאילו מעמידים את המציאות הנבראת בניגוד לרצונו, דרכיו ומגמותיו של בורא העולם. ובפרט בארץ כנען, שם השכינה שורה, כדברי הכתוב, ולא תטמא את הארץ אשר אתם יושבים בה, אשר אני שוכן בתוכה, כי אני ה' שוכן בתוך בני ישראל. עניינה של השכינה בא"י להעמיד את הארץ והדרים עליה בדרך ישרה, וההנהגה במקום הזה בניגוד ליושר, הרי זה מחניף את הארץ, ומטמא את מקום השכינה. כמובן, חומרת העניין הזה תלויה בחומרת העוון, ועיקר דברי התורה נאמרו על עוון רציחה, ולכן עיקר הדין אין אזהרה זו אלא אסמכתא. אבל בוודאי יש ללמוד מכאן על גנותה של כל חנופה.
מקורות:
במדבר ל"ה ל"א-ל"ד, בראשית ד' י', במדבר ל"ה י"ט, ספרי סוף מסעי, חפץ חיים לאווין ט"ז בשם כמה ראשונים, משנה סוטה מ"א ע"א, שם מ"א ע"ב, בראשית י"ח י"ט, אבות ה' א', בראשית ו' י"ב.
