טרם נתחיל בלימוד סוגיות הגמ' בפרק בן סורר, נקרא את הכתוב בתורה בסוגיה זו, ונתבונן במשמעות הכתובים, טרם בואנו אל דברי חז"ל, והמגמה היא, כמובן, כדי להבין יותר טוב את דבריהם הקדושים, שהרי התושבע"פ היא פירוש לתושב"כ, כמבואר בהקדמת הרמב"ם לספר הי"ד, ואין דרך להבין פירוש בלי לימוד המקור.
א. צ"ע קצת מהו פירוש המילה סורר. המילה מורה מובנה לכאורה מרידה, והוא תואר לאיננו שומע בקול אביו ובקול אימו. אבל סורר משמעו אולי שהוא סוטה ונוטה מהדרך הישרה, וזה מעורר שאלה האם מדובר על עבירות של ממש, או שעצם אי הציות נקרא סורר. ויל"ע מקרא דהושע, כי כפרה סוררה סרר ישראל, שלכאורה המשמעות היא רק שהפרה איננה נוהגת כפי שנדרש ממנה, ואין הכוונה שיש כאן עבירות חמורות, וצ"ע בזה.
ב. בולט מאד שהפרשה הזו איננה עסוקה בעבירה שנעשתה. כאשר התורה מעמידה עונש על עבירה, היא מספרת סיפור של מעשה אסור, כמו, מכה אביו ואמו מות יומת. או, איש כי יקלל את אביו ואת אימו, או מחלל שבת או בא על אשת אביו. בכל המקרים האלה מדובר על העושה פעם אחת מעשה, והתורה גזרה דינו למיתה. המשמעות, שהמעשה המדובר הוא איסור חמור, והוא ראוי לעונש מוות. אבל כאן בפרשת בן סו"מ התורה מדברת על מצב. בן סורר ומורה. איננו שומע. ויסרו אותו ולא ישמע עליהם. לשון ישמע הוא בעתיד, כדרך שהתורה משתמשת בלשון עתיד כדי לתאר מצב מתמשך, כמו באיוב, כן יעשה איוב כל הימים. אם התורה היתה מתכוונת להגדיר אי ציות כעבירה שחייבים עליה מיתה, היה צריך להיות כתוב, איש כי יצווה את בנו, ולא ישמע לו ויעשה דברו, מות יומת הבן. וכיון שכך, יש לנו לעיין מהו עניין הפרשה הזו, על מה התורה מעמידה כאן עונש מוות אם לא על עבירה כלשהי.
ויש לראות שתי אפשרויות להבנת הפרשה. אפשר לראות כאן קפידה של האב והאם על סמכותם וכבודם, שהתורה הכירה בזכותם להעניש את הבן בגלל מרידתו בהם, אלא שהתורה דרשה שהעניין יהיה נידון בבי"ד, כדי לפקח על העניינים, שלא ייהרג הילד שלא כדין. או שבן סו"מ נידון על שם סופו, והעניין, שילד שביטל ועקר את סמכות הוריו, איבד את היכולת לספוג את החינוך הראוי, וממילא יש לחשוב שהוא יגדל חסר חינוך לחלוטין וכלשון חז"ל, ילסטם את הבריות, ולכן הוא נהרג.
ולכאורה נראה שיש שורש בכתובים לשני הצדדים. מחד, הפסוק אומר ותפסו אותו אביו ואימו, והמשמעות שהדבר תלוי ברצונם, ואם הנושא הוא הסוף הלא טוב של הנער, החטאים שיעבור והנזק שיגרום לציבור, מה טעם התורה תלתה את העניין ברצון ההורים? ואע"פ שיש לדון האם התורה העניין כולו מתחיל ברצון ההורים, ואם אינם רוצים אין בו שום עניין, או שההורים מצווים לעשות כן, ובכל זאת, העובדה שהתורה מטילה את העניין על ההורים והוא תלוי למעשה ברצונם, נראה יותר שהם בעלי הזכות בעניין, והדין הוא מילוי זכותם.
מאידך גיסא, הכתוב אומר בחתימה, ובערת הרע מקרבך, וכיון שלא נזכר שום חטא בפרשה, נראה שהמכוון הוא לסברת נידון על שם סופו. מאידך גיסא אם יש כאן מגמה של ביעור הרע, ואפילו בעתיד, איך נותנים להורים את האפשרות למחול? וצ"ע מהו גדר הפרשה הזו, ואיך מתחברים שני העקרונות.
ג. הפרשה פותחת בסיפור, כי יהיה לאיש בן סורר ומורה, איננו שומע בקול אביו ובקול אימו. ולאחר מכן מובאים דברי ההורים בפני בית הדין, שהם חזרה על הסיפור שהתורה פותחת בו, אלא שהם מוסיפים, זולל וסובא. והעניין צ"ע, שהרי אם הזלילה וסביאה הם מעיקרי העניין, מדוע לא נזכרו בסיפור שהתורה מספרת, ואם אין זה עניין עקרוני, מדוע התורה שמה אותו בפי ההורים.
ונראה, שזולל וסובא צריך להיות פירוש ופירוט של המראת ההורים, והיינו שזולל וסובא זוהי צורה של פריקת עול. זוהי הנהגה אופיינית לפורקי עול, והיא מצטרפת לכללות העניין, בן סורר ומורה. והכוונה שבפני בי"ד צריכים ההורים לפרט העניין באיזה אופן הוא סורר ומורה. ובאו מילים אלה לחייב את ההורים לפרט בפני בי"ד את האופנים שבהם הילד סורר ומורה. ונראה עוד שיש כאן בירור שאין מדובר על עבירה של ממש, שהרי אם היה עושה עבירה כזו, לא היו מזכירים לו את הזלילה והסביאה.
