הגמ' בשבת, בסוגיה של נר חנוכה, שואלת, מאי מברך, ומשיבה, מברך אשר קדשנו במצותיו וציוונו להדליק נר של חנוכה. שואלת הגמ', והיכן ציוונו, רב אויא אמר, מלא תסור, רב נחמיה אמר, שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך. ואכן, הרמב"ם בכמה מקומות ביאר שהציווי לא תסור מכל אשר יורוך, הוא שמחייב לקיים מצוות דרבנן. ואלו דבריו בהלכות ממרים, כל מי שאינו עושה כהוראתן עובר בלא תעשה, שנאמר, לא תסור מכל הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל. אחד דברים שלמדו אותן מפי השמועה והם תורה שבעל פה, ואחד דברים שלמדום מפי דעתם באחת מן המידות שהתורה נדרשת בהן ונראה בעיניהם שדבר זה כך הוא, ואחד דברים שעשאום סייג לתורה ולפי מה שהשעה צריכה, והן הגזרות והתקנות והמנהגות, כל אחד ואחד מאלו השלשה דברים, מצות עשה לשמוע להן, והעובר על כל אחד מהן עובר בלא תעשה.
הרמב"ן בהשגותיו לספר המצוות, האריך להקשות על שיטת הרמב"ם, וטענתו העיקרית, שלפי דברי הרמב"ם עולה שמצוות דרבנן הן חמורות כמו מצוות דאורייתא, ויותר מהן, שהרי על ביטול מצווה מדרבנן יש גם לאו וגם עשה, ואילו רוב ציוויי התורה יש בהם עשה או לאו בלבד. ואילו דעת הרמב"ן היא שהשימוש שהגמ' עושה כאן בסוגיה בפסוקים הוא אסמכתא בעלמא, ומצוות דרבנן כשמן כן הן, חכמים ציוו עליהן, ואין להן שורש בתורה עצמה.
והגאון רבי אלחנן ווסרמן זצ"ל הקשה מאד על שיטת הרמב"ן, איך אפשר להבין שאין שורש בתורה למצוות דרבנן, ומניין נובע מקור החיוב לקיימן אם ה' לא ציווה זאת בשום דרך. והביא בשם הגאון רבי שמעון שקופ זצ"ל ליישב שהשכל האנושי יכול לחייב את האדם לשמוע בקול החכמים.
ונראה לשאול גם להבנת הרמב"ם, מדוע מברכים על נר חנוכה להדליק נר של חנוכה, הרי הציווי שבאמת מחייב אותנו להדליק הוא החובה לשמוע בקול החכמים, ומדוע לא נברך לשמוע בקול החכמים? הגע בעצמך, אם היתה ברכה על מצוות כיבוד אב, ואבי היה מצווה אותי להכין לו דבר מאכל, האם היינו מברכים אקב"ו להכין אוכל לאבא, או לכבד אב ואם?
ונוסיף שאלה מפליאה, האם הלומד פרטי מצוות דרבנן, מקיים מצוות ת"ת מן התורה, או רק מדרבנן? מחד, קשה לקבל שחלקים רבים בתורה אינם תורה לגמרי, ורק מדרבנן יש בהם קדושת התורה, ומאידך, קשה להבין איך מצווה שבני אדם חידשו אותה מדעתם, תהפוך להיות תורת ה'.
ונראה לבאר, התורה היא הברית בין הקב"ה לישראל. הברית הזו יורדת ומתפשטת ומקבלת ביטויים רבים ושונים, בכל האירועים המלווים את העם, והם מושפעים וקשורים לברית עם ה'. לכל תרי"ג מצוות, שהם מה שהברית דורשת מבני הברית לעשות ולהימנע מלעשות. ההבנות שהבינו חכמים בתורה, והם עניינים שנוספים ומשתנים במשך הדורות, וכולם מוציאים לפועל את הברית בהתאם למציאות האדם הלומד את התורה. גם תקנות חז"ל, הם דרכים שבהם מקיימים דורות ישראל את הברית. ואפילו מנהגים, שאין בהם חובה גמורה, אבל הם הדרך הנכונה כיצד יהודים מבינים שראוי ונכון לקיים את השיח עם ה'. כל אלו, הם באמת התפשטות האור של הברית, האור הנובע מאהבה רבה ואהבת עולם שבין השי"ת לישראל צאן מרעיתו, וממילא לימודם הוא תלמוד תורה לכל דבר, עם כל קדושת התורה המאירה בהם. ולפי זה ברור הדבר שמקיימים מצוות ת"ת מדאורייתא בלימוד דינים דרבנן, ולכאורה אפילו מנהגים, שאין בהם חובה כלל, תורתם היא תורה גמורה. והטעם, שכל זה הוא חלק מן הברית, ונובע מהאור האלוקי השוכן בישראל ומקדש אותם.
ולפי זה אפשר לומר שהחיוב לקיים מצוות דרבנן, אף שאין, לדעת הרמב"ן, ציווי על כך, משום שהמצוות הללו הן חלק מן הברית והוצאה של הברית לפועל, ומי שמחויב בברית חייב במצוות אלו.
ונראה שזו הסיבה שמברכים ברכה פרטית על מצוות נר חנוכה, וכך בכל מצוות דרבנן, משום שהמצוות כמו שנתקנו וחייבו את ישראל, מיוסדים על דרכי תורה אמיתיים. ובכל אחת מהן יש גילוי מסוים של אור תורה, והוא ראוי לברכה מיוחדת על הבחינה הפרטית שלו.
וניסי חנוכה, שהם האופן שבו התקיימה הברית במצב המסוים ההוא, יצרו את ההארה של נר חנוכה, שמגלה את הבחינה הזו של הברית. וע"י ההדלקה הזו, נמשך אלינו אור הברית לכל הדורות. הרחמן הוא יעשה לנו ניסים בזמן הזה, כמו שעשה לאבותינו בימים ההם.
מקורות:
שבת כ"ג ע"א, דברים י"ז י"א, שם ל"ב ז', רמב"ם הלכות ממרים פ"א הל"ב, השגות הרמב"ן לספר המצוות שורש א', קונטרס דברי סופרים להגרא"ו סי' א' סעיף ט"ו.
