בשני מקומות בתורה נצטוינו על קרבן התמיד, בפרשת פנחס, יחד עם סדר הקרבנות הקבוע במקדש לשבת, לר"ח ולכל מועדי השנה, וכאן בפרשת תצוה, לקראת סיום הציווי על הקמת המשכן וכליו. אין הבדל בדינים המבוארים בשתי הפרשיות הללו, ואנו רוצים להבין מהי הכפילות הזו.
כלל נקוט בידינו, כאשר מצווה חוזרת על עצמה בתורה יותר מפעם אחת, משמעות הדברים שלאותה המצווה יש יותר ממשמעות אחת. גם כאן, אנו חפצים למצוא את פשרן השונה של שתי הפרשיות, ולדעת את הכוונות השונות של קרבן התמיד. כמובן, שורש הטעמים השונים של קרבן התמיד, אמור להיראות באופן בו התורה מבטאת את המצווה בכל אחת מהפרשיות.
בפרשת פנחס, בפתח פרשת התמיד, נאמר, צו את בני ישראל, את קרבני לחמי, לאשי, ריח ניחוחי, תשמרו להקריב לי במועדו. הקרבנות הללו, שהתורה מסדרת אותם בסדר קבוע לכל השנה כולה, הם בבחינת קרבן, שמקריבים לפני ד', בבחינת לחם, כביכול סעודתו של המלך, המוטלת על העם. כמובן, חייב להיות ברור שמושג לחם מוזכר כאן רק מצד הגדרת החובה של העם, שבה הם מכבדים את המלך בכבוד הראוי לו, אבל הוא יתברך אינו זקוק לשום לחם, והקרבנות הם לאשי, שורפים אותם על גבי המזבח, ולא נשאר מהם, לד', רק בבחינת ריח ניחוח. הקב"ה נהנה, כביכול, מהכבוד שאנו מכבדים אותו, ומהעבודה שאנו עובדים לפניו. בלשונו של רש"י, הלקוח מחז"ל, נחת רוח לפני, שאמרתי ונעשה רצוני.
נראה שהכותרת הזו, אינה כותרת רק לקרבן התמיד, אלא לכל סדר התמידים והמוספים, של כל ימות השנה. כך מבואר בדברי הרמב"ן שם, וכך נראה מזה שלאחר הפסוק הזה יש פתיחה נוספת, ייחודית לפרשת התמיד, ואמרת להם, זה האישה אשר תקריבו לד', כבשים בני שנה תמימים, שנים ליום עולה תמיד. הפתיחה החדשה באה להדגיש שהפסוק הקודם נועד להגדיר ולהציב גם את מגמת המוספים.
בפרשת התמיד שבחומש שמות, לא מוזכרים ההגדרות הללו, לא קרבן ולא לחם, וממילא גם לא כתוב לאשי. כאן לא מדובר על לחמו של המלך, ואין צורך להדגיש לאשי, כדי להבהיר שאין לד' צורך אמיתי כזה. על משמעות התמיד הכתובה כאו, אומרת התורה כך, עולת התמיד לדורותיכם, פתח אוהל מועד לפני ד', אשר איוועד לכם שמה, לדבר אליך שם. ונועדתי שמה לבני ישראל, ונקדש בכבודי. עבודת התמיד נועדה כדי להביא את השראת השכינה למקדש, ולישראל בכלל.
אם כנים הדברים, למדנו שיש שתי משמעויות להקרבת התמיד. האחת, כבודו של הקב"ה כמלך, מטיל עלינו את החובה להביא לפניו ארוחת תמיד דבר יום ביומו, מתוך הידיעה שכל זה אינו צורך שלו ית', חלילה, אלא הכבוד הראוי לו כאלוקינו ומלכנו. והשניה, השראת השכינה בישראל דורשת מאיתנו עבודה קבועה, כדי לקיים את הקשר בינינו ובינו, ואת השראת שכינתו בתוכנו.
ההבנה שהצגנו בפרשת התמידים והמוספים עולה גם מתוך דברי רש"י בפרשת פנחס, צו את בני ישראל, אמר לו הקב"ה (למשה), עד שאתה מצוני על בני, צווה את בני – עלי. לאמר, התמידים והמוספים הם בבחינת צרכי ד', המוטלים על בניו. לעומת זאת, ככל הנראה, כדי להביא את השכינה לארץ, די בקרבן התמיד, ואין צורך בקרבנות המיוחדים למועדי השנה, ולכן בפרשתנו לא מוזכרים מוספי השבת והמועדים, אלא תמיד של כל יום בלבד, שבו תלויה השראת השכינה בישראל.
על המילים הכתובות בפסוק, אשר איוועד לכם, הביא רש"י מחז"ל, יש מרבותינו למדים מכאן, שמעל מזבח הנחושת היה הקב"ה מדבר עם משה. ויש אומרים מעל הכפורת, כמו שנאמר, ודברתי אתך מעל הכפורת. משמעות הדברים היא, שכיון שהקרבנות הקרבים מעל המזבח מביאים את השראת השכינה, סוברים חלק מרבותינו, שמקום העבודה, המזבח, הוא מקום ההתגלות האלוקית והשראת השכינה. כמובן, חכמים אלה אינם חולקים על הכתוב במקום אחר, שדיבור נשמע מעל הכפורת. לדעתם, יש להתגלות שני שורשים, התורה והעבודה. ואילו החכמים האחרים סבורים, שעיקר השראת השכינה היא גילוי התורה, השייך לארון הברית, ולכן רק שם מתגלית השכינה. אלא שעבודת הקרבנות הקבועה לפניו ית', היא תנאי הכרחי, כדי שהשכינה תשרה בישראל. לאמר, גם אם עיקר הברית שייך ותלוי בתורה, העבודה היא תנאי, ובלעדיה לא תתקיים השראת השכינה.
