בפסיקתא דרב כהנא, הוא מדרש קדום על סדר המועדים, יש מאמרים על כל אחת מהפטרות הנחמה שאנו קוראים אחרי ת"ב. על ההפטרה: ותאמר ציון עזבני ה' וה' שכחני, מאריכה הפסיקתא לדרוש את מזמור ע"ז בתהילים. ההקבלה בין נבואה זו למזמור ע"ז, היא בכך שבשני המקומות מובאת המחשבה על עזיבת ה' את ישראל כאפשרות ממשית. כמובן, בשביל למצוא מקור מהימן לדחייתה.
ישעיהו משיב לציון על המחשבה הנוראה שלה במילים הללו: התשכח אשה עולה, מרחם בן בטנה, גם אלה תשכחנה, ואנכי לא אשכחך. הן על כפיים חקותיך, חומותיך נגדי תמיד. התשובה לחשש של ציון מגיעה מההבטחה האלוקית. הקב"ה מעמיד בפני כנסת ישראל את הדוגמה: התשכח אשה עולה מרחם בן בטנה. אנו מבינים שהחיבור של אמא לעוללה הוא מהותי ושייך לגמרי לעצמיותה. לכן האפשרות שאם תשכח את וולדה נתפסת כבלתי אפשרית. ועדיין אין דרך לשלול לחלוטין את האפשרות הזו. לעומת זאת החיבור של ה' לישראל הוא מוחלט. הן על כפיים חקותיך, חומותיך נגדי תמיד. נראה שהנביא מתכוון לרמוז כאן לתפילין. את התפילין, שכתובים בהם יסודות המחויבות שלנו לאלוקים, נצטווינו לקשור על היד ובין העיניים. היד היא כח העשיה, ובין העיניים רומז לכיוון שאליו האדם הולך. תושבע"פ מלמדת שצריך להניח את התפילין על הראש, כנגד בין העיניים, כנראה משום שהמבט של האדם הוא גבוה מן העיניים הפיזיות. עכ"פ, ישראל מצווים להעמיד את יסודות היהדות כבסיס לדרכם ולעשייתם. גם הקב"ה מעמיד את מחויבותו לישראל על כפיו, ידו, ונגד עיניו, ובזה הוא מבטא שהברית הזו היא הבסיס לכל עשייתו, והיא הכיוון היחיד שלו בדרכו. הבדל מהותי יש בין התפילין שאנו מניחים, שהם בשבילנו בבחינת תפקיד וייעוד, וכדרכם של ייעודים, אין וודאות שנעשה אותם, ואילו ההבטחה האלוקית אינה צריכה עבודה, והוודאות שלה ברורה מעצם המציאות האלוקית, וכדברי בלעם, לא איש אל ויכזב ובן אדם ויתנחם, ההוא אמר ולא יעשה ודיבר ולא יקימנה.
עוד נכלל בדברי ישעיהו, שהברית עם ישראל היא יסוד הפעילות של ה' בעולם, ואין דרך שתוכנית זו תבוטל. העיקרון הזה מופיע במדרש, על הפסוק בראשית ברא אלוקים, בשביל התורה שנקראת, ראשית דרכו, ובשביל ישראל שנקראו, ראשית תבואתו. החיבור בין ה' לביננו הוא תכלית הבריאה.
מזמור ע"ז בתהילים מתאר את הדברים מנקודת מבטו של היהודי המושלך בגלות, בחושך ובמרחק, ושואל את עצמו להיכן נעלם הקב"ה. הלעולמים יזנח ה', ולא יוסיף לרצות עוד. האפס לנצח חסדו, גמר אומר לדור ודור. השכח חנות א-ל, אם קפץ באף רחמיו סלה. המחשבה המפחידה, שמא הסתיימה הברית שלנו עם ה', שמא התבטלה הבחירה האלוקית בנו, מתוארת כאן במילים ברורות.
אבל משם והלאה מתחיל המשורר לחזור אל אירועי יציאת מצרים ואל הניסים המתוארים בכתבי הקודש. אזכור מעללי י-ה, כי אזכרה מקדם פלאך. והגיתי בכל פעלך, ובעלילותיך אשיחה. אלוקים בקודש דרכך, מי אל גדול כאלוקים. אתה הא-ל עושה פלא, הודעת בעמים עוזך. גאלת בזרוע עמך, בני יעקב ויוסף סלה. האירועים המתוארים בתורה והגילוי שה' גילה ביציאת מצרים, מלמדים בוודאות עד כמה הוא רואה את החיבור שנוצר שם כמהותי בשבילו. במעמד הסנה, כששאל משה, ואמרו לי מה שמו, מה אומר אליהם. השיב לו ה', כה תאמר אל בני ישראל, ה' אלוקי אבותיכם, אלוקי אברהם, אלוקי יצחק, ואלוקי יעקב, זה שמי לעולם וזה זכרי לדר ודר. וכתב הרמב"ן, וזה זכרי לדר דר, יחזור אל אלוקי אברהם, אלוקי יצחק, ואלוקי יעקב, כי לא לעולם ישכח ברית אבות, וכל הדורות כאשר יזכירו: אלוקי אברהם יצחק ויעקב ישמע אל ויענם. לאמר, בתחילת יציאת מצרים מודיע ה' שהחיבור אל ישראל ואבותיהם הוא שמו של ה' לעולם, ולדר ודר.
מסקנת המשורר בתהילים, בים דרכך, ושבילך במים רבים, ועקבותיך לא נודעו. הדרך שה' מוביל את ישראל בגלות היא בבחינת דרך בים. דרך שאין יוצרת סימן והיכר, ואין אנחנו יכולים ללמוד ולהבין מה מגמתה ולאן היא מובילה. אנו רק יודעים את סופה של הדרך, גאולה ותיקון שלם.
אפשר להוסיף דרשה נוספת, המופיעה בפסיקתא. כי אם מאוס מאסתנו קצפת עלינו עד מאד. אם מאיסה היא לית סברה, אם קצפון היא אית סברה, מאן דכעיס סופא מתרציא. אם ה' היה מואס אותנו, ועוזב אותנו, לא היתה בידינו סברה ברורה כדי לדחות את חששה של ציון, עזבני ה' וה' שכחני. אבל כיון שהמציאות אינה נראית כמאיסה שה' מואס, אלא כזעם וקצף נוראיים החלים עלינו, אנו יכולים להבין שעדיין לא תמו קשריו איתנו, ומי שכועס גם עתיד להתפייס.
מקורות:
פסיקתא דרב כהנא פיסקא י"ז, יש לציין שמנהגנו בקריאת ההפטרות מקורו מן הפסיקתא כנאמר בתוס' מגילה ל"א ע"ב ד"ה ראש, ישעיהו מ"ט י"ד-ט"ז, במדבר כ"ג י"ט, בראשית א' א' וברש"י שם מב"ר, משלי ח' כ"ב, ירמיהו ב' ג', תהילים מזמור ע"ז, שמות ג' י"ג וט"ו וברמב"ן שם, איכה ה' כ"ב.
