אנכי אנכי הוא מנחמכם, מי את ותראי מאנוש ימות, ומבן אדם חציר ינתן. ותשכח ה' עושך, נוטה שמין ויוסד ארץ, ותפחד תמיד כל היום מפני חמת המציק כאשר כונן להשחית, ואיה חמת המציק. פסוקי נחמה אלו, בפשוטם, מעמידים את הבטחת ה' בעצמו, מול כל המאיימים על ישראל. עצמותו של ה', המבוטאת בכפל המילה אנכי, מעמידה את עוצמתם של בני אנוש כחולשה של ממש. עם כל מה שהכין המציק כדי להשחית, עדיין נכון לשאול, איה חמת המציק, מול הבטחתו של הקב"ה.
ועדיין, ברור הדבר שהיה לנביא צורך מיוחד להשתמש בכפל המילה אנכי, ובפסיקתא דרב כהנא דרשו צורך זה בכמה אופנים.
את מוצא, כיון שגרמו העוונות ונכנסו גוים לירושלם, נכנסו עמהם עמונים ומואבים, ונכנסו לבית קודש הקדשים, ונטלו את הכרובים ונתנון בכליבה, והיו מחזרים אתם בכל חוצות ירושלם, והיו אומרין, לא היו ישר' אומרין שאין אנו עובדין עבודה זרה, ראו מה היו עושים, הד"ה, יען אמר מואב ושעיר הנה ככל הגוים בית יהודה, ומה הוון אמרין, ווי ווי כולן כחדה. מאותה שעה א' הקב"ה, שמעתי חרפת מואב וגידופי בני עמון אשר חרפו את עמי בני ישראל, לכן חי אני נאם ה' צבאו-ת אלוקי ישראל, כי מואב כסדום תהיה ובני עמון כעמורה.
המדרש, כך נראה, מבין שהשימוש במילה אנכי, ובהכפלה, מלמד שה' בעצמו בא להיאבק על כבודו, שהפך לחרפה בחורבן. גידופם של עמון ומואב נגע בעצם נקודת הייחוד של ישראל מהאומות, ובייחודו של אלוקי ישראל מכל האלוהים. אמנם אין ספק שהחורבן כולו, על כל צדדיו, היה חילול ה' וביטול כבודו באופן החריף ביותר, כנאמר, נכרים מקרקרין בהיכלו, איה נוראותיו. למרות שלא מוזכר כאן הפסוק אנכי ה' אלוקיך, המופיע בהר סיני, נראה שהפסוק הזה עומד בפני בעלי המדרש. שם היתה ההכרזה הגלויה ביותר שהכריז ה' באזני ישראל ובאזני ההיסטוריה כולה על נוכחותו ועל ייחודו. הגילוי הזה הוא שחסר בחורבן, והוא זה שהנחמה באה למלא בעוצמה כפולה ומכופלת.
משלו משל למה הדבר דומה, למלך שנשא למטרונא והיה מצווה אותה, אל תשיחי עם שכנותייך, ולא תשאילי להן ולא תשאלי מהן. פעם אחת הקניטה אותו וטרדה, והוציאה מתוך פלטין שלו, והיתה מחזרת על בתי שכנותיה ולא היתה אחת מהן מקבלת אותה. אמרה לו אדוני המלך ולא את הוא שעשית, הווי, כי אתה עשית. כך אמרו ישר' לפי הקב"ה, ריבון העולמים ולא את הוא שעשיתה, ולא כך הכתבתה לנו בתורה, לא תתחתן בם בתך לא תתן לבנו ובתו לא תקח לבנך.
המדרש הזה רואה את ההדגשה היתירה שיש במילים אנכי אנכי, בחובה המיוחדת שיש לה' לרפא את שברי ישראל, שהרי חלק משמעותי בצרות ישראל נובע מן היחסים המיוחדים שיצר הקב"ה בין ישראל לגויים. בגמ' אמרו, מאי הר סיני – הר שירדה שנאה לאומות העולם עליו, על ידי נתינת התורה לישראל התייחדנו ייחוד שהוא מעלה גדולה ונפלאה, אבל הייחוד הזה הוא גם סיבה לשנאה הגדולה ששונאים אומות העולם את ישראל. לכן ה' בעצמו בא לנחם, לרפא ולהושיע את ישראל.
ונראה שיש כאן עניין נוסף, שלא הזכירו כאן במפורש. המהר"ל, בדבריו על גלות ישראל, שאל שאלה גדולה וכואבת, מדוע נכשלו ישראל בחטאים גדולים וחמורים, עד שנגזרה עליהם הגלות הקשה והארוכה. הגדיל המהר"ל לכתוב, כי ישראל מסוגלים היו לחטא מה שלא תמצא בכל האומות.
ונראה שסיבת חטאי ישראל הוא גודל התפקיד שהוטל עליהם, להביא לעולמנו שלנו, החולי והעכור, את האור האלוקי. התפקיד הזה, הוא, כמובן, זכות עליונה, שאנו זוכים בעבורה בעוה"ז ובעוה"ב, טבעו של הניגוד הזה, שאדם מישראל חי בו תמיד, יוצר קושי מיוחד לאדם, והוא עלול להביא אותו לנפילה ולחטא. חז"ל ביטאו את העניין הזה, באומרם, כתינוק הבורח מבית הספר. דווקא גובה המקום שישראל ראויים אליו, עלול להביא אותם, כשהם נופלים ממקומם, למקום נמוך ורחוק יותר.
דבר זה מטיל אחריות מיוחדת על ה' לתקן את ישראל, כדברי ישעיהו, למה תתענו מדרכיך תקשיח ליבנו מיראתך, ואליהו הנביא אמר, ואתה הסיבות את ליבם אחורנית. זוהי הסיבה שהקב"ה בעצמו, מעומק רצונו הטוב, מתחייב לנחמנו ולגאלנו. אפשר לסמוך על זה את הרמז שרמזו בגמ', על המילה אנכי המופיעה במתן תורה, אנא נפשי כתיבת יהיבת. הנחמה מגיעה מהמקום הפנימי והעליון בהנהגה האלוקית.
מקורות:
ישעיהו נ"א י"ב-י"ג, פסיקתא דרב כהנא פסקא י"ט, יחזקאל כ"ה ח', צפניה ב' ח'-ט', יומא ס"ט ע"ב, שמות כ' ב', איכה א' כ"א, דברים ז' ג', שבת פ"ט א', נצח ישראל למהר"ל פ"ב, דברי חז"ל הובאו ברמב"ן במדבר י' ל"ה, ישעיהו ס"ג י"ז, מלכים א' י"ח ל"ז, שבת ק"ה ע"א.
