קומי אורי כי בא אורך, וכבוד ה' עלייך זרח. המפרשים כתבו, שהמילה קומי, היא בלשון ציווי. אע"פ שלשון ציווי כולל גם ברכה, יש לשמוע בפסוק הזה גם קריאה לכנסת ישראל לקום ולהאיר באורה העצמי. כך נראים הדברים גם בחזון העצמות היבשות, שתחילת הדברים שם הם נבואה ישירה אל העצמות עצמן, העצמות היבשות, שמעו דבר ה'. רק אח"כ אומר הנביא, הנני מביא בכם רוח וחייתם. וכיון שעיקר המשמעות של החזון שם, הוא גאולת ישראל, יש לשמוע שנדרשת התעוררות ראשונית של כנסת ישראל, למרות שעצמותיה יבשות מאד. לפי זה, הטעם שאומר הנביא, כי בא אורך, הכוונה שמשהו נשלם והתמלא בתוכה ובעצמיותה של כנ"י, והיא צריכה לפרוץ החוצה. וכבוד ה' עלייך זרח, עם האור העולה מישראל, יבוא בזמן הגאולה גם אור ה' ושני האורות יאירו יחדיו.
החידוש הזה מעורר שאלות. מהו הערך של אור אנושי, כשמגיע אור אלוקי? לכן פתחו חכמי הפסיקתא את דבריהם כאן, בפסוק נוסף, על כן באורים כבדו ה'. כאן מבואר שמוטלת חובה על האדם להביא מאורו שלו, האנושי והטבעי, לפני ה', ויש בזה משום כבוד לה'. במה מכבדין אותו, באילין פנסייא. הנרות שמדליקים בבית הכנסת, הם הכבוד הראוי לה'. אנחנו צריכים לכבד את ה', מתוך מציאותנו ובהתאם לרמתנו. ר' אבהו אומר, בשני מאורות, ויעש אלוקים את שני המאורות הגדולים, הא כיצד, חמה זורחת ומברכין עלה, לבנה זורחת ומברכין עליה. כיון שמטרתו של הבורא מתמקדת בבני אדם ובדרך התקדמותם, האור הטבעי מביא אותם להכרה וליחס נכון לה'.
חז"ל ממשיכים לדרוש, עתיד הקב"ה להביא סיני ותבור וכרמל, ולבנות בית המקדש על גבי ראשיהם. ומה טעמא, והיה באחרית הימים נכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים. עידן הגאולה שונה מהמציאות המוכרת לנו. לא עוד מקום אחד מואר, אלא כל ההרים כולם יהפכו לבית המקדש. מכאן תשובה לערך שיש לאור העצמי שלנו, הרי העולם עצמו יהפוך לטוב. אמר רבי חומא, ודייך עד כאן? האם די בזה שיהיה מקדש בראש כל ההרים?, אלא בית המקדש אומר שירה וההרים עונים אחריו, ומה טעמא, ונשא הוא מגבעות, ואין לשון זה ונשא אלא שירה, ומה טעמ', וכנניהו שר הלוים במשא יסור במשא כי מבין הוא. המילה נישא, נדרשת כמו משא ותפקיד הלוויים, שהוא שירה. ההרים המצטרפים לשירה, מלמדים על ביטול גבולות המציאות, והפיכת העולם עצמו למאיר.
אמר הקב"ה לישראל, בניי, הואיל ואורי הוא אורכם ואורכם הוא אורי, אני ואתם נלך ונאיר לציון. כאן נמצאת התשובה העמוקה לשאלת האדם. החלוקה בין האור המגיע מלמטה, לאור המגיע מלמעלה אינה מוחלטת, אלא יחסית. הרי אור ה' תלוי במעשה בני אדם. ה' ברא את העולם וייסד אותו על פעולתו ומעשיו של האדם, כדברי המדרש, בזמן שישראל עושין רצונו של מקום מוסיפין כח בגבורה של מעלה, כמה דאת אמר, באלוקים נעשה חיל. ומאידך, אורכם הוא אורי, מקורו של האור האנושי הוא בנשמת החיים שנפח ה' בקרבו, וכנאמר, הקב"ה ליבם של ישראל, שנאמר, צור לבבי וחלקי, אתה אלוקים לעולם. אין גבול ליכולת ההארה של ישראל כשתצטרף להארה האלוקית.
יש עוד קושי. כנסת ישראל שבעה מאכזבות. (משל) לאחד שהיה מהלך בדרך עם דמדומי החמה, ובא אחד והדליק לו את הנר וכבה, ובא אחר והדליק לו את הנר וכבה, אמר, מיכן והילך איני ממתין אלא לאורו של בוקר. כך אמרו ישראל לפני הקב"ה, רבון העולמים, עשינו לך מנורה בימי משה וכבת, עשר (מנורות) בימי שלמה וכבו, מיכן והילך אין אנו ממתינין אלא לאורך, באורך נראה אור. המחשבה שהמדרש מזהה אצל ישראל, איננה נכונה. אין לוותר על תפקידנו בגאולה.
זוהי תשובת המדרש, מתחילת ברייתו של עולם צפה הקב"ה בית המקדש בנוי וחרב ובנוי. בראשית ברא אלוקים את השמים ואת הארץ, בנוי. והארץ היתה תהו ובהו, הרי חרב. ויאמר אלוקים יהי אור ויהי אור, הרי בנוי ומשוכלל לעתיד לבא. החורבן והגלות אינם בבחינת תאונה שלא היתה אמורה לקרות, ומשקרתה אפשר להתייאש מתיקון העולם. ביסוד הבריאה הונחו הבעיות וכוחות ההרס הפועלים בעולם, והוטבעו כח התיקון ושורשי האור שע"י הכל יבוא אל מקומו בשלום.
כך מסתיימת ההפטרה שלנו, לא יהיה לך עוד השמש לאור יומם, ולנוגה הירח לא יאיר לך, והיה לך ה' לאור עולם, ואלוקיך לתפארתך. אין לחשוב על הגאולה העתידה במושגים של עולמנו. השמש והירח אינם הגבול של מה שמצפה לנו. אבל גם כשיאיר אור ה' במלוא עוזו, לא יתבטל הערך של האור שלנו, הבא מתוכנו. לא יבוא עוד שמשך וירחך לא יאסף.
מקורות:
ישעיהו ס' א', יחזקאל ל"ז ד'-ה', פסיקתא דרב כהנא פסקא כ"א, ישעיהו כ"ד ט"ו, בראשית א' ט"ז, ישעיהו ב' ב', דברי הימים א' ט"ו כ"ב, איכה רבה א' ל"ג, תהילים ס' י"ד, רש"י שיר השירים ה' ב', תהילים ע"ג כ"ו, בראשית א' א'-ג', ישעיהו ס' י"ט-כ'.
