באמצע התוכחה, נאמר, תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה ובטוב לבב, מרב כל. ועבדת את אויביך אשר ישלחנו ה' בך, ברעב ובצמא ובעירום ובחוסר כל. בקריאה ראשונה נראה שמדובר כאן על חשיבות העבודה לפני ה' בשמחה. ואם כי פסוקים רבים מורים על חובה זו, מ"מ בפסוק הזה יש קושי גדול לפרש כן, משום שמהבנה זו יצא שכל ייסורי התוכחה, לא נאמרו על ביטול העבודה, אלא על העבודה בלא שמחה, וזה אינו כמו שנראה מתחילת הפרשה, שם נאמר, והיה אם לא תשמע בקול ה' אלוקיך לשמור לעשות את כל מצוותיו וחוקותיו אשר אנכי מצווך היום, ובאו כל הקללות האלה והשיגוך. והמשמעות היא שמדובר על ביטול שמירת המצוות לגמרי. מלבד זאת, קשה לייחס חומרה גדולה, ועונשים גדולים וקשים כל כך, על עשיית העבודה בלא שמחה.
וקריאה מדוקדקת יותר בפסוק, מורה שהפסוק אינו מדבר על שמחת הלב בעבודת ה', אלא על שפע גשמי. וזהו תוכן דברי התורה בפסוק הזה: היית יכול לעבוד את קונך במצב של שפע ברכה, ונאלצת, מפני חטאיך, לעבוד את אויביך בחוסר כל. ולפי זה אין כאן מקור לחובת השמחה בעבודת ה'.
ואכן, הרמב"ם, בשני מקומות בספר משנה תורה, הביא את הפסוק הזה במשמעות הזו. לגבי החובה לעסוק בתורה גם מתוך הדחק כתב, אמרו חכמים, כל המבטל את התורה מעושר סופו לבטלה מעוני, וכל המקיימה מעוני סופה לקיימה מעושר. ועניין זה מפורש הוא בתורה, הרי הוא אומר, תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה ובטוב לבב, מרב כל. ועבדת את אויביך. הרי שלמד את הפסוק על השפע הגשמי שמקבל האדם כדי שישתמש בו לעבודת ה', ואם אינו עושה כן נאלץ לעבוד את אויביו בעוני ובלי שפע. והביא אותו ביחס לעבודת תלמוד תורה באופן מסוים. וביחס למשמעות המצוקות הגשמיות שהתורה הבטיחה לעוזבי התורה, כתב, וכן הודיענו בתורה, שאם נעזוב התורה מדעתנו, ונעסוק בהבלי הזמן, כעניין שנא', וישמן ישורון ויבעט, שדיין האמת יסיר מן העוזבים כל טובות העוה"ז, שהן חזקו ידיהם לבעוט, הוא שכתוב בתורה, ועבדת את אויביך, תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה ובטוב לבב מרב כל.
אמנם בשני מקומות נוספים הרמב"ם הביא את הפסוק הזה בעצמו במשמעות אחרת. בעניין השמחה במועדים כתב ללמד דעת את העם, ולא נצטווינו על ההוללות והסכלות, אלא על השמחה שיש בה עבודת יוצר הכל, שנא', תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה ובטוב לבב, הא למדת שהעבודה בשמחה. וכך הם דבריו גם בעניין השמחה במקדש בחג הסוכות, השמחה שישמח אדם בעשיית המצווה ובאהבת האל שציווה בהן, עבודה גדולה היא. וכל המונע עצמו משמחה זו ראוי להיפרע ממנו, שנא', תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה ובטוב לבב. וכאן נוסף בדבריו שיש תביעה ועונש על העדר השמחה.
ונראה שהדין עם הרמב"ם ללמוד את שתי המשמעויות מן הפסוק. שהרי התורה דקדקה לכתוב בשמחה ובטוב לבב בב', ואח"כ כתוב מרב כל, במ', וזה מורה שאין זו רשימה אחת של מושגים. גם הטעם אתנחתא, הנמצא תחת המילה לבב, מלמדת שהשמחה וטוב הלב הם חלק מן העבודה, ולא מתיאור השפע הגשמי שהקב"ה נותן לישראל.
וההבנה הנכונה נראית, ששני העניינים נכללים בפסוק. וזהו תורף הדברים, ראוי היה שתעבוד את ה' בשמחה ובטוב לבב על זכותך בעבודה הנפלאה הזו, וזאת בשעה שהיית מלא בשפע טוב גשמי שנתן לך ה', ואתה לא עבדת את ה' כלל, ועברת את דבריו, ולכן תיענש לעבוד את אויביך בעירום ובחוסר כל. כאדם האומר לחברו, היית צריך לעשות דבר פלוני ולשמוח בו, ובטלת חובתך ולא עשית. ממילא נכון ללמוד מן הפסוק הזה את חשיבות העבודה בשמחה, ויחד עם זאת אין כוונת התורה שהעונשים הכתובים בפרשה ניתנים על העדר השמחה, אלא על ביטול העבודה בכללה.
והטעם שהעבודה צריכה להיות בשמחה, מפני שעיקר העבודה היא היחס והקשר בין האדם לקונו. וכמו שאמרו חז"ל במשנתם, עה"פ, בעטרה שעיטרה לו אימו ביום חתונתו וביום שמחת ליבו, ודרשו, יום חתונתו זה יום מתן תורה, וביטאו בזה שעיקר מתן תורה היא הברית, שעיינה הקשר בין ישראל לקונם. ועניין זה עולה גם ממאמרי חז"ל רבים, שתיארו את מעמד הר סיני כחופת נישואין, כמו שאמרו בגמ' על חטא העגל, עלובה כלה מזנה בתוך חופתה. וכיון שכן, רק מעשה הנעשה בשמחה יכול לבטא את האהבה ואת הברית בין האדם העובד לבין בוראו.
מקורות :
דברים כ"ח מ"ז-מ"ח, שם כ"ח ט"ו, רמב"ם פ"ג מהל' ת"ת הלי"ג, פ"ט מהל' תשובה הל"א, דברים ל"ב ט"ו, רמב"ם פ"ו מהל' יו"ט הל"כ, פ"ח מהל' לולב הלט"ו, שיר השירים ג' י"א, תענית כ"ו ע"ב, שבת פ"ח ע"ב.
