איסור אכילה ביום הכיפורים מנוסח בתורה בשני אופנים. הא', הוא מצוות עינוי. האדם מחויב לענות את נפשו, ולגרום לעצמו את הסבל הכרוך באי אכילה ושתיה. הב', מצוות שביתה. השביתה של יוה"כ יתירה על שביתת שבת, בכך שהאדם מחויב לשבות ביוה"כ גם ממלאכה, וגם מאכילה ושתיה. כך נראה מלשון התורה, שבת שבתון הוא לכם, ועיניתם את נפשותיכם, וכך ניסח זאת הרמב"ם, מצות עשה אחרת יש ביוה"כ, והיא לשבות בו מאכילה ושתייה. המושג שביתה מביא אותנו בהכרח לעולם משמעויות שונה לגמרי, מאשר המושג עינוי. העינוי הוא משהו שיש לו מטרה, והיא תיקון האדם, כמו שמבואר בפסוק, הלוא זה צום אבחרהו, פתח חרצובות רשע, התר אגודות מוטה, ושלח רצוצים חופשים וכל מוטה תנתקו. לעומת זאת, משמעות השביתה היא שיש עולם עליון של קדושה, שחל על האדם. הקדושה מבטלת את צדדי החיים הנמוכים, כעיסוק במלאכה ובאכילה.
ובאמת, כך כתב הרמ"ק בביאור עניינו של יוה"כ, כי יום הכיפורים הוא בבינה, והעד על זה ה' עינוים, והוא מעין עולם הבא, כמו שאמרו רז"ל 'העולם הבא אין בו לא אכילה ולא שתייה. ומקור הדברים הוא בתיקוני זוהר, ביום הכיפורים דאיהי עלמא דאתי. הרי שיום הכיפורים אסור באכילה ושתיה, משום שהוא דומה לעולם הבא, והעוה"ב אין בו אכילה ושתיה, כמבואר בגמ'.
ומה נפלאים הדברים, שהרי השבת היא יום מיוחד לעונג, ומצוותו היא, וקראת לשבת עונג, ולכאורה שורש העונג בשבת הוא מפני שהוא מעין עולם הבא. כך מבואר בתיקוני זוהר, וצריך לקיימא בה עונג, דאיהו צדיק דנפיק מעדן, דאיהי בינה עלמא דאתי. ורבנו המהר"ל כתב, המענג השבת דבק בעולם הבא, כי השבת היא 'מעין עולם הבא'. בזמירות של שבת אנו שרים, מעין עולם הבא יום שבת מנוחה, כל המתענגים בה יזכו לרוב שמחה.
שתי האמירות האלו יוצרות קושי אמיתי. יוה"כ הוא יום עינוי מפני שהוא מעין עוה"ב, ושבת היא יום עונג מאותה סיבה ממש. איך נכיל את שני הצדדים האלו? מהו העוה"ב, עונג או עינוי?
ולמדנו מפי הרמח"ל דברים על מהותו של עוה"ב, דברים שיתנו דרך לאחוז את שני הצדדים הללו. ועל זה העניין אמרו ז"ל, לא כעוה"ז העוה"ב, העוה"ב אין בו לא אכילה וכו'. כי באמת כל הדברים שיש בעוה"ז יש בעוה"ב, כי מן המאורות עצמם נמשכים הדברים. ואותם המאורות שגורמים אכילה ושתיה בזה העולם, גורמים פעולות גם כן שם – שהם מקבילים לאכילה ושתיה שבעוה"ז. אלא שכל כך רחוקה היא ההנהגה המתנהגת שם מההנהגה המתנהגת כאן, שהפעולות הם אחרות, משונות לגמרי מאלה, כי הכל ברוחניות, רחוק מן הגשמיות לגמרי.
משמעות הדברים ששני הצדדים הם אמת. מחד, עוה"ב הוא יום של עונג ממש, ואוכלים בו ושותים ומתענגים. אבל האכילה והשתיה הללו שונים לגמרי מכל מה שאנו מכירים ויודעים, ועל כל ענייני העוה"ב אמרו, עין לא ראתה אלוקים זולתך. ולכן, מאותו עוה"ב יוצאים שני הימים הקדושים הללו. בשבת, מצווים אנו להתענג כדרך שבעוה"ב מתענגים, באכילה ובשתיה. אמנם אנו אוכלים ושותים לפי דרכנו ומצבנו. וביוה"כ מצווים אנו לשבות בו מאכילה ומשתיה, כיון שסוף דבר, האכילה והשתיה המוכרים לנו אינם שייכים בחוק העוה"ב כלל.
ונראה עוד, שעניינה של השבת הוא הקדושה החלה בעולם הזה, ולכן יכול האדם בשבת לטעום בהנאתו הגשמית, משהו מהנאת העוה"ב. כמובן, המשהו הזה הוא מעט מן המעט, וכמאמר חז"ל, שבת אחד משישים לעוה"ב. ואילו יום הכיפורים פותח אפשרות לטעום טעימה של ממש מהעוה"ב. וכל ישראל יודעים שיום הכיפורים מעמיד אותם במציאות עליונה שאינה מתאימה לעולמנו כלל. אבל טעימה זו דורשת מאיתנו לשבות מענייני העוה"ז, להימנע מאכילה ושתיה, ולהיות בו כמלאכי השרת, כדברי המדרש שהביא הטור.
ולמדנו שיוה"כ ושבת הם שני צדדים של עניין אחד. השבת מאפשרת להכניס לתוך המציאות הטבעית משהו מאור ה', מעוה"ב, ואילו יוה"כ מאפשר לנו לטעום יותר חזק, את טעמו של העוה"ב, וזו מציאותם של ישראל ביוה"כ, אבל זה אפשרי רק ע"י התענית והפרישה מכל ענייני הגוף. וכשיוה"כ חל להיות בשבת, חייבים אנו לוותר על טעם העוה"ב הגנוז במאכלי השבת, משום שיחד איתו מקבלים אנו נ"ט חלקים של עוה"ז, ואנו חיים ומתקיימים בתענית, וניזונים מאור העוה"ב.
מקורות:
עיקרי הדברים כאן כתובים בספר יתרון האור על יום הכיפורים מאמר 'תענית יום הכיפורים', ויקרא כ"ג ל"ב, רמב"ם הל' שביתת העשור פ"א הל"ד, פרדס רימונים שער ו' פ"ה, תיקוני זוהר תיקון כ"א, ישעיהו נ"ח י"ג, תיקוני זוהר תיקון כ"ד, חידושי אגדות למהר"ל שבת קי"ח ע"א, זמירות שבת מה ידידות, דעת תבונות סי' נ"ד, סנהדרין צ"ט ע"א, ישעיהו ס"ד ג', ברכות נ"ז ע"ב, טור או"ח סי' תרי"ט.
