והקימותי את בריתי ביני ובינך, ובין זרעך אחריך, לדורותם לברית עולם, להיות לך לאלוקים ולזרעך אחריך. ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגוריך, את כל ארץ כנען לאחוזת עולם, והייתי להם לאלוקים. פסוקים אלה, הם הפתיחה למצוות מילה, והם מתארים את חלקו של ה' בברית. הקב"ה מתחייב להיות לאלוקים לאברהם ולזרעו לעולם, והכוונה היא לדאוג להם ולצרכיהם תמיד. מצטרפת לזה הברית על הארץ. ה' מתחייב לתת לנו את ארץ כנען לאחוזת עולם.
ויאמר אלוקים אל אברהם, ואתה את בריתי תשמור, אתה וזרעך אחריך לדורותם. זאת בריתי אשר תשמרו ביני וביניכם ובין זרעך אחריך, המול לכם כל זכר. ונמלתם את בשר ערלתכם, והיה לאות ברית ביני וביניכם. לא ברור האם כל ברית מחייבת הדדיות, ולכאורה הברית שכרת ה' עם האנושות אחרי המבול, שעליה נאמר, וזכרתי את בריתי אשר ביני וביניכם, ובין כל נפש חיה בכל בשר, ולא יהיה עוד המים למבול לשחת כל בשר, היא ברית שמחייבת רק אותו ית', ואין בברית זו תביעה כלשהו מבני האדם. אמנם ברית מילה מבואר בתורה במפורש שהיא ברית הדדית, ואברהם וזרעו מחויבים למול להם כל זכר.
הקושי הוא, שהמילה נקראת בפסוק גם אות ברית. אות ברית, לכאורה, אינו עצם הברית, אלא מעשה סמלי שעושים, כדי לבטא את הברית. כך הקשת בברית שאחרי המבול. ה' מתחייב שהוא לא יביא מבול על העולם, והקשת היא סימן היכר, אות ברית, על המחויבות הזו. אות הברית היא מחוץ לברית עצמה. איך נבין את העיקרון שאברהם מתחייב בברית למול את בניו, והמילה היא גם אות הברית, כביכול עומדת מחוץ לברית.
ונראה שעיקרה של ברית המילה היא ההתחייבות של ה' לדאוג לעם ישראל. כנגד זה, מתחייבים אברהם וזרעו לסמוך על ההתחייבות האלוקית, ולבנות את חייהם על הביטחון בהבטחה הזו. זוהי המשמעות של מעשה המילה. אדם המל את עצמו ואת ילדיו, ונושא על גופו את אות הברית, את הסימן להבטחה של ה', מבטא בזה שזהו מקור קיומו בחיים ועל זה הוא מבסס את בטחונו.
לפי הבנה זו, עיקרה של ברית המילה הוא הביטחון בה'. ונראה להביא סמך לזה, שהרי בתחילת פרשת המילה אמר הקב"ה לאברהם, אני א-ל שד-י, התהלך לפני והיה תמים. וידועים דברי הרמ"א, שכתב כך: שיוויתי ה' לנגדי תמיד, הוא כלל גדול בתורה ובמעלות הצדיקים אשר הולכים לפני האלוקים. ובביאור הגר"א שם, על המילים ובמעלות הצדיקים, כמ"ש, איש צדיק תמים, את האלוקים התהלך נח, וכן בחנוך, וכן באבות, אשר התהלכו אבותי לפניו, וזוהי כל מעלת הצדיקים. סמך הרמ"א את הפסוק שיוויתי ה' לנגדי תמיד, למעלת ההליכה לפני האלוקים, שהיא דרך הצדיקים. ונראה שהפסוק שיוויתי במקורו מכוון לביטחון, ככתוב, שיוויתי ה' לנגדי תמיד, כי מימיני בל אמוט. וכל המזמור עסוק בביטחון. תחילתו, שמרני א-ל כי חסיתי בך. ובהמשך, שמח לבי ויגל כבודי אף בשרי ישכן לבטח. כי לא תעזוב נפשי לשאול, לא תיתן חסידך לראות שחת. לפי זה יש לפרש, אני א-ל שד-י, וכמו שכתב רש"י שם, ומקורו בחז"ל, שדי באלוקותי לכל בריה. התהלך לפני, ותסמוך עלי בכל דרכיך ודבריך, והיה תמים, תסמוך את עצמך בשלימות עלי ועל הבטחתי.
ואע"פ שהרמ"א עצמו לקח את משמעות שיוויתי ליראה, כמו שכתב, כי אין ישיבת האדם ותנועותיו ועסקיו והוא לבדו בביתו, כישיבתו ותנועותיו ועסקיו והוא לפני מלך גדול, כל שכן כשישים האדם אל ליבו שהמלך הגדול הקב"ה אשר מלא כל הארץ כבודו, עומד עליו ורואה במעשיו. מיד יגיע אליו היראה וההכנעה בפחד השי"ת ובושתו ממנו תמיד. נראה שיש מקום לשמוע בעניין זה גם על הביטחון, שגם הוא מעמיד את חיי האדם מול ה', ומתאים עליו הציווי, התהלך לפני. ובפרט שהגר"א אמר כמה פעמים, שהביטחון היא עיקר התורה. וכך אמר הגר"א, עיקר נתינת תורה לישראל הוא כדי שישימו ביטחונם בה'. לפי שעיקר הכל הוא הבטחון השלם, והוא כלל כל המצוות. ובמקום אחר, ביטחון הוא המעלה היותר גדולה. ועוד על מאמר חז"ל, בא חבקוק והעמידן על אחת, אמר הגר"א, כל התורה על [מצוה] אחת, והיא הבטחון, כמו שנאמר, וצדיק באמונתו יחיה.
ואם כנים דברינו, עיקר הברית שנכרתה על המילה, היא לבנות את חיינו וחיי ילדינו על הביטחון בה', ולשים בבשרנו אות שאנחנו נשענים ובוטחים בו, והוא לנו לאלוקים תמיד.
מקורות:
בראשית י"ז א' וז'-י"א, שם ט' ט"ו, שו"ע או"ח סי' א' ובביאור הגר"א שם, בראשית ו' ט', שם ה' כ"ד, שם מ"ח ט"ו, תהילים ט"ז א' וח'-י', רש"י בראשית י"ז א', ביאור הגר"א משלי כ"ב י"ט, ביאור הגר"א לישעיה י' כ', מכות כ"ד א', ביאור הגר"א משלי ל' ה', חבקוק ב' ד'.
